הרהורים, מאמרים

הגנה עצמית ורכות הלב

שלום יקרים,אנשים רגישים | צוק איתן

ימים קשים עוברים עלינו… ואולי לאנשים רגישים שלא רק שומעים ורואים, אלא גם קולטים את האנרגיות מסביב, את מה שלא מדובר ולא נראה, אך קיים, אולי זה עוד יותר קשה להכיל.

הרגשתי צורך לכתוב משהו מעצים ומעודד את הקהילה שלנו, אך לא מצאתי מילים בתוכי …  עד שקמתי היום בבוקר וכהרגלי לתקופה זו פתחתי את ה-ynet וקראתי על הפרת הפסקת האש. אלה הן המילים שעלו בי.

אתם מוזמנים להגיב  או לשתף את מה שעובר עליכם בתקופה זו.

רק אנא, עשו זאת בכבוד אחד כלפי השני, גם אם הדעה של האחר שונה במהות משלכם.

באהבה ובתקווה לימים שקטים

עבור כולנו, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, ישראלים ועזתים,

ביאטה.

.

היום בבוקר , כשקראתי על הפרת הפסקת האש, נזכרתי בסרט מצוייר של ילדות שלי,  שנוצר בברית המועצות לשעבר לפני כ-40 שנה. מדובר בחתול עם לב מאוד רחב. עד כדי כך שהוא לא מסוגל לעמוד מול  חבורת העכברים  שכל הזמן מתנקמים בו. העכברים רשעים כלפיו ללא שום סיבה. סתם, כי הוא מעצבן אותם והם לא ישנים בלילות בגללו.

בסופו של דבר החתול מגיע לרופא. "על מה אתה מתלונן?"- הוא שואל. "על העכברים", עונה החתול. "אההה, ברור. אתה טוב לב מדי. אתה צריך תרופה. הנה קח –   "חיילגין / זעמופן" (מהמילה "זעם או חייה")."

ימי המלחמה שאנו עוברים הנם מורכבים וקשים והם מעלים אצלי שאלות רבות. לפחות בחיי הם מעמידים במבחן את כל מה שלמדתי במהלך השנים אודות החמלה, האנושיות, היכולת הבסיסית לאהוב והזכות להגן על עצמי ועל הקרובים שלי.

כשזה לא מגיע לאלימות פיזית, יש לנו עדיין טווח נשימה ואפשרות לחשוב ולבחון את ההתנהגות שלנו. יש לנו עדיין מקום לטעויות והכרה במגבלויות שלנו בתור בני אדם.

אך כשמדובר במלחמה אמיתית כשאנשים נהרגים, הכל נהיה הרבה יותר מורכב. אני לא בעד שום עמדה מקובעת. כל פעם שאני מגבשת עמדה חד משמעית שיש לנו זכות להגן על עצמנו, אני פותחת ynet ורואה סבל האנשים והרוגים רבים ומיד הלב שלי מתכווץ.

אני שואלת את עצמי, האם זה מה שאת רוצה? המחשבה השניה שמגיעה אומרת: "אבל את זוכרת, כל המשפחה שלך, ההורים של סבא וסבתא נהרגו באכזריות ונספו בשואה. את זוכרת שהעולם שטק אז? את רוצה שזה יקרה עוד פעם?" ואז אני אומרת לעצמי: "אל תתני לפחד לעוור את עינייך. תשארי עם לב פתוח והקשיבי."

אני מקשיבה. וככל שאני מקשיבה יותר, כך אני מבינה שהמצב מורכב למדי ואין לי יכולת לתרום מעצמי באופן ישיר לשיפור המצב חוץ מאולי דבר אחד. להשאר אנושית, מתבוננת, מרשה לעצמי להרגיש, לשאול שאלות ולא לחפש תשובות מיידיות.

ואולי יש עוד דבר אחד. לפעמים אני רואה את המלחמה הזו כהצגת תיאטרון מושלמת של כל המלחמות ההרסניות והטראגיות שמתרחשות בי בפנים. הנפשות הפועלות ברמת התת מודע העמוק ביותר הם גם היהודים וגם הפלסטינאים, גם ממשלת ישראל וגם החמאס. אולי, אם אצליח, יום אחד, להביא לשלום, לו רופף, או אולי סוג של פיוס בין כל החלקים הנלחמים האלה שבתוכי, תיקוותי היא שאולי גם המציאות החיצונית שלי תשתנה.

1.

כשאדם נולד – הוא חלש וגמיש, כשהוא צועד אלי מוות – הוא חזק ונוקשה. כשאילן נובט – הוא עדין וגמיש, וכשהוא מיובש ונוקשה – הוא מתקרב למותו. נוקשות-לבב וכוח הם בני לוויתו של המוות. גמישות וחולשה הם ביטוי לרעננות של הוויה. לכן, מה שהפך נוקשה – לא ינצח"

( מתוך הסרט של א. טרקובסקי "סטלקר" (במקור מתוך לאו צה, טאו טה צ'ינג)

2.

נזיר אחד נהג לערוך ביקורים בין הכפרים כדי ללמד את משנתו. יום אחד, כשנכנס לכפר, ראה נחש ענקי ומאיים שהטיל אימה על תושבי הכפר. הנזיר דיבר אל הנחש ולימד אותו עקרון של “אי-אלימות”. לאחר שנה, שב הנזיר לכפר וראה שוב את הנחש. כמה השתנה המראה שלו! היצור המואר הזה היה רזה ופצוע. שאל הנזיר את הנחש לפשר הדבר. הנחש השיב שהפנים ואימץ לעצמו את הלימוד של “אי-האלימות” והפסיק להפחיד ולהתעלל בתושבי הכפר. אך מאחר שהוא כבר לא היה מאיים, השליכו עליו הילדים אבנים ולעגו לו. הוא פחד לעזוב את מקום המסתור שלו כדי לצאת לצייד.

הנזיר נד בראשו: “לימדתי על אי אלימות”, הוא אמר לנחש, “אבל מעולם לא אמרתי לך לא ללחוש (to hiss).

להגן על עצמנו לא נוגד את עקרון “אי האלימות”. משמעות העיקרון היא, שאנו לוקחים אחריות על ההתנהגות שלנו שעלולה להביא נזק ומנסים לעצור את הנזק הנגרם ע”י אחרים.

(סיפור זן)

מי שרוצה לצפות בסרטון החמוד, תרגמתי את החצי הראשון שלו:

העכברים:  אנו נשבעים! אנו נשבעים! זנב תחת זנב, עין תחת עין!

ליאופולד! אנו באים אליך! ליאופולד! אנו כבר באים!

נו, תשיר, חבר.

בבית מספר 8 מתגורר חתול.

החתול הזה לא נותן לנו להרדם.

יום ולילה כל הדאגות רק על איך להתנקם עם החתול הזה.

אנו נועזים, אמיצים וחזקים מאוד.

לא סתם כל אחד קורא לנו "מכרסמים".

כשהחתול יובס, אז נוכל להגיד – איזה יופי!

ליאופולד, צא!

ליאופולד, צא!!!

החתול: אוי, מי אתה?

העבכר: ד-דד-דד…

החתול: סליחה, מה?

העכבר: ליאופולד, צא!

החתול: חבר'ה, בואו נחיה בידידות ובשלום.

העכברים: אף פעם!!! צא, פחדן מנובל!

צא מייד, פחדן מנובל!

החתול: חבר'ה, נו חבר'ה, בואו נחיה בידידות ובשלום.

החתול: דוקטור! דוקטור!

הרופא: לנשום, לא לנשום, לנשום, לא לנשום. על מה את מתלונן?

החתול: על העכברים…

הרופא: לנשום, לא לנשום… הכל ברור. אתה יותר מדי טוב לב.

אתה צריך להתכעס.

החתול: אני לא יודע, דוקטור …

הרופא: אתה תדע. הנה התרופה –  "חיילגין / זעמופן" (חייה / זעם)

טול כדור אחד.

החתול: ואז מה?

הרופא: תהפוך לחייה (הכוונה שהחתול  ייזכר בטבע החייתי שבו שיודע לזעום)

בסופו של דבר החתול נהיה מאוד זועם והוא מתנקם בעכברים. אבל אחר כך, הוא שוב הופך לרגוע ושר שיר שכולם צריכים להיות ביחד ולחיות בשלום אחד עם השני.

10 תגובות על ״הגנה עצמית ורכות הלב״

  1. שלום לכולם,
    המצב המורכב והלא פשוט בעקבות "צוק איתן" אינו אופייני בלבד לאנשים רגישים, עם זאת ברור שרגישות היתר מחזקת את התחושות ומקרינה על ההרגשה והשגרה.

  2. ימים קשים ללא ספק..
    אני חושבת, שדווקא בתור אנשים רגישים, אסור לנו לתת לרגישות להשתלט עלינו ולעוור אותנו. אסור לנו לתת לרגישות להשתלט על השכל הישר. מי שרוצה להשמיד אותנו ללא הרף, אל לנו להתייחס אליו בחמלה ובסלחנות. זה מוסריות פסולה. זה עיוות. הם נלחמים נגדנו. צריך להשמיד אותם. אין פתרון אחר. בתור אדם רגיש, אני מבינה לגמרי לגמרי. ואני יודעת שבחיים לא הייתי מסוגלת להרוג מישהו, אפילו שאני יודעת שהוא מחבל, ורוצח וכו' לא הייתי מסוגלת לעשות את זה..כי זה קשה. זה לא פשוט.. במיוחד ובמיוחד לאנשים רגישים כמונו. אבל אסור להתעלם מהאמת.. צריך לזכור מה נכון, ולא רק לרחם על האחר. צריך לעשות כאן צדק. כמו שאם הילד שלי יעשה משהו רע, אני ארחם עליו ולא יעניש אותו.. זה לא נכון. זה מטופש. שנזכה לנתב את הרגישות שלנו למקומות הנכונים.

  3. שלום באטה יקרה. אהבתי מאוד את הדברים שכתבת והבאת. הם מבטאים את דברייך בכנות ורגישות. הם מבטאים גם חלקים שלי. קונפליקטים במיימדים כאלה ,הם גדולים מדי ומעמידים אתגר לערכים ואמונות האנושיות שלמלוות ומדריכות את חיי.

    אהבתי מאוד את החתול והעכברים ששיתפת מימי ילדותך. נראה לי שיש חלק באדם שיודע ובוחר להציק ולהפריע.
    זה לא מקרי שהעכברים הם שניים שמתאחדים מול חתול שהוא גם שונה מהם וגם הם חווים אותו כאיום, אפילו שהוא לא מאיים עליהם.

    רק העובדה שהוא בגודל יותר גדול כבר מפריע, מפחיד, ומטלטל וגורם להתאחדות,תכנונים ונקמות שנובעות מפחד. אפשר לראות את הקבוצות המתאספות סביב פחד בכל מקום. גם בקטן וגם בגדול. בחיים הפרטיים ובהפגנות ומלחמות גזעניות ומפוחדות בכל העולם מול ה"שוני הדמיוני והכוח שלו עליי" של השני. וגם כמו שהצבעת,בקולות שבתוכי, בעולמי הפנימי.

    לא ברור אם זה הטבע שמבקש מאתנו לשרוד, או נכון להיום זה התרבות התחרותית שבה אנו חיים, שממוקדת ב"אני" ולא מלמדת אותנו לחיות גם בשבילנו, ב"אנחנו" כאחים ואחיות מגזע האנושות.

    אני גם ראיתי בסרטונך שכשהחתול טועם את טעם גלולת הכוח הוא כבר מחליט לקחת את כל הצנצנת כשבאמת אין לו צורך אמיתי זה. כדור אחד יעשה את העבודה..

    מתוך העבודה שלי עם קבוצות,אני מאמינה שכשאנשים מתאחדים, יכולים להעצים אחד את השני ולקבל את אותה התוצאה של הכדור שלקח החתול . עזרה הדדית מביאה לתחושת של כוחות מחודשים,יוזמה,רצון לפעול,לעשות, ועוד. ובאותה הצורה לאבד גבולות ולהפוך כוחני בדיוק כמו במקרה של החתול שלוקח צנצנת שלמה .

    אני חושבת שפרופורציות ומידות הם מילים טובות .
    ללמוד איך לחיות במורכבות שמלווה אותנו: יש לי כוח,אבל הוא טוב לבנייה ומפחיד כי הוא גם הורס, ואני יכולה להשתמש בו כך וגם כך.. להרגיש את הכוחות שלי זה גם מפחיד .. ,כי מחייב אותי לבחור איך להשתמש בו..לאיזה כיוון… לקחת אחראיות …. ומצד שני להתכחש להם לא עוזר לי למצוא את דרכי האישית בין בנייה להרס,בתקשורת שלי עם השני, בין אני ואנחנו ועוד….
    כוח , כמו כל דבר אחר בעולמנו, הוא לא טוב ולא רע.. הוא גם וגם. שני פנים לאותה המטבע. מי שמחליט אם הוא יהיה כוח בונה ואו כוחניות הורסת זו אני. לפחות בחיים הפרטיים שלי.

    למצוא כרגע את האור בתוך המציאות הכואבת זה לא קל.
    אני מודה לך על המאמץ שלך לעזור ,לשתף שיתוף כנה על מאמצייך להבין.

    לפני כמה שבועות כמעט בהתחלת המלחמה, הייתי בסדנה קצרה שנתנה לי חומר תומך לתקופה זו.. המנחה ביקש שאחשוב בשביל מה אני קמה כל יום .מה אני רוצה להוסיף לתודעה הקולקטיבית שלנו. זו דרך טובה להשפיע כרגע..למצוא מתוכי את התכונה החיובית הזאת וליצור משפט שמעצים את המהותי. את הטוב.
    המשפט שלי הוא: אני מאירה. כל הזמן אני מאירה.
    שנדע ימים טובים יותר כחתולים ועכברים. אסטרז'ה

  4. תודה ביאטה כתבת במדוייק ואני מזדהה. אני מאמינה שהרגשותינו ודעותינו משפיעות בדרך כלשהי. לכן משתדלת להיות בסיבבה שנעימה לי, לשמור על עצמי בלקיחת מרחק מהחדשות אבל להישאר מעודכנת ופעם בכמה זמן לתת לדברים להיכנס קצת יותר וזה על מנת להישאר מחוברת ואנושית וגם שפויה ומחוברת לאנרגיות נעימות להגנה והשפעה. ובנוסף להקשיב לחלקים בתוכי התומכים בטובתי ובהתפתחותי ובחיים שנעימים לי כי כמו שאמרת יש בנו את כל אותם קולות במודע או לא יש אנשים או פעמים שזה בא בקלות ויש אנשים או פעמים שזה מעורר מאבק, לזכור אז להיות חומלים ואוהבים כלפי עצמנו ומה שבתוכנו רוצה להישמע ולהשתדל לפיוס ולטוב. תודה

  5. ביאטה יקרה
    ביום שיתנו לאנשים רגישים לנהל את העולם ומלחמותיו יקרה השינוי
    כיפת ברזל עוצבה על ידי לא גנרל
    אני בטוחה שבעידן שחנו אפשר להמציא ״נשק קטלני״ שאיננו הורג, באוירת הקסמים של הארי פוטר
    ועדיין יש תאוה ויש יהירות
    מתי הם ילמדו?…
    מתי נלמד?
    תקופה כואבת ומאוד עצובה
    בתקווה לימים של שקט
    טלי

    ‫נשלח מה-iPhone שלי‬

  6. מלחמה – שורשיה הינם אי-הסכמה, לרוב טריטוריאלית. מכאן ואילך צומחים הכוחות המגבשים ומעצבים את המחשבות הלוחמות שרצונן אחד – להשיג, לנצח.
    עם שאינו מאוחד תחת חוקים המראים מה היא הדרך בה מוטב לנקוט יבחר לעצמו חוקים שאינם בהכרח שכליים אלא חוקים שבבסיסם ניצב רגש. מצב שכזה ייתכן ויהיה טוב אלמלא הרגש שנבחר לייצג אינו רגש שעבר תהליכי עיבוד ולכן אינו מושתת על עקרונות לאורם ניתן לחיות חיים מספקים וללחום מלחמה חד-תבונתית. כך קורה שמלחמות מאבדות את מהותן והופכות להיות שדה קרב בו שורר כאוס, המטרות אינן מוגדרות והחיים (אם כלל נותרו) אינם מתאפשרים ומתדרדרים אל תוך בור שתחתיתו באינסוף.
    אי-סדר פנימי מוביל לאי-סדר חיצוני אליו מצטרפים יחידים המחזיקים באינטרס הבא לענות על צורכיהם – שאינם בהכרח מעוגנים בערכים אנושיים. מלחמה ללא צביון מביאה לתוצאות הרות אסון בשל הבלבול השורר בכל אחת ואחד ואי-ידיעת הכיוון אליו מנווטים החיים. גם תיקון פנימי של יחידים לא יחליף את הרוח המנשבת באזור המלחמה ברוח של שלום. לצורך יצירת תיקון רב-שנים נדרשת הסכמת שלום של כל המעורבים השולחים ידיהם, עצותיהם, כספם ונשקם, המבקשים ליהנות ואף לסבול מתוצרי המלחמה, העושים לקידומה של המלחמה והמבקשים להפסיק קיומה. מעורבים רבים חלקם גלויים וחלקם סמויים (אי-סדר פנימי) "משחקים" במגרש המלחמה. התקווה עודנה קיימת – יש האומרים שהשלום לא יאחר להגיע. כשיגיע לא אוכל להתלונן על שלא הגיע עד כה – דרך ארוכה ומלאת חתחתיי נפש עבר עד הגיעו.

  7. גם בתוכי מתהפכת הבטן אבל מסיבות הכמעט הפוכות מזו של ליאת. לי היא מתהפכת כי אנשים מסביבי מסרבים לראות את המציאות, מסרבים לראות את הטווח הארוך האמיתי ( ולא השקט המדומה והזמני, שהפך להיות הדבר החשוב ביותר ), מסרבים לראות כיצד גוזלים בשמם מושגים וערכים שגדלתי לאורם – שלום, אהבה, אחווה, חופש, מוסר, צדק, טוב, נכון ו… אמת. לראות כיצד ערכים אלו מעוותים ונמעכים על ידי אנשים…( * צנזורה עצמית…* )…על ידי "ממסד אליטיסטי" ומדינות "מתקדמות" וכמובן או"ם שמו"ם…

    כמובן שאת צודקת, ביאטה, שיש קשר, הדוק וישיר בעיניי, בין התהליכים הפנימיים האישיים לבין אלו שבחוץ, בין המלחמה שבחוץ למלחמה שבפנים… כי מדובר באותם סימפטומים… לאותו "חולי", וכאן אני דווקא כן מתחבר לדבריה של ליאת, אלא שאני רואה את זה הפוך על הפוך – אכן, דפוס התנהגות, אשליה וקיבעון מחשבתי – אלא שזה לכיוון ההפוך של ליאת.

    גם אני, לא איבדתי את התקווה לשלום, אבל לא "שלום" מזויף וחלול, לא שלום שאין מאחוריו כלום מלבד דף נייר מוכתם בדם קורבנותיו… או עוד "תרופה"… " טול כדור אחד ( כדור ה”שלום” )… ואז מה ? העולם יהפוך ל"אור ואהבה" ושלום ישרור בין כל האומות…וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ ". על כך אני כואב, ועל כך הבטן שלי מתהפכת בתוכה, וזה לא משהו שקרה לי עכשיו פתאום, כי זה לא משהו שהתחיל עכשיו, במלחמה הזו, אלא הוא נמשך כבר זמן רב, זמן רב מדיי…

    השאלה האם יש לאנשים את הכוח והאומץ להתמודד עם המציאות ללא אשליות ומסננים חברתיים – תרבותיים ? האם אנשים מוכנים להסתכל לאמת בפנים ( גם הפנים שלהם ) ? כרגע, אני חייב להגיד שנראה לי שלא, אבל אולי יום אחד כן… ואז, באמת אני אוכל להצטרף לתקוותה של ליאת – “ בסופו של דבר אנשים רוצים להתפרנס בכבוד, לגדל את ילדיהם במקום בטוח ולחיות בשלווה… “… וה"לא משנה" שהיא הוסיפה בסוף הוא הוא בדיוק מה שהכי משנה, כי זה מראה כמה אנחנו באמת רגישים לצד ה"אחר" שלנו ( שוב, גם בפנים, כמה אנחנו קשובים ל"צל" שלנו ), לאלו שאנחנו אמורים להיות שכנים שלהם אחרי הכל…

    אני לא מתכחש שיש בקרבם אינדיבידואלים, ואפילו לא מעטים, שבלבם מתקוממים נגד המצב שלהם, ואין להם ברירה אלא ללכת אחרי "רוח העם" שלהם אחרת לא יחיו. זה המצב שלהם, ואין ספק שהוא כואב, ואין ספק שהרבה שם נפגעים ממנו, אולם כמו שאני לא יכול לשנות אנשים אחרים, אני כמדינה לא יכול להכתיב למדינה אחרת מה לעשות ואיך להיות. זו צריכה להיות בחירה שלהם, ולכן כל עוד כוחות דמוקרטיים אמיתיים ( לא "שליחי המערב" ) לא יקחו את חייהם בידיהם ויצרו "מסה קריטית" שתשנה את כל התרבות והחברה שם, מהיסוד, אני לא רואה אפשרות אחרת מלבד לחשוב על ענייני שרידות, כי בזה מדובר.

    אותי כן אותם מקומם אותם מקומות שבהם יש לנו את האחריות כלפי עצמנו, ושוב זה תמיד מחזיר אותי לתהליך האישי שכל אחד עושה עם עצמו, וזה כן ומאוד מקומם אותי שאנשים בקרבנו, ארגונים ובמיוחד המדינה שלנו עצמה , במו ידיה, ובמו מעשיה, מעודדת אותם להיות כאלו על ידי כך שהם מחזקים את כל מה שלכאורה הם נגדו, ובראש ובראשונה אלימות. כאדם רגיש מאוד, יש לי רגישות מאוד חזקה לאנשים אלימים ולחברות אלימות, ואני יודע ומודע היטב שגם החברה שלנו "נגועה" בהם, ולא מעט כמובן, אלא שצריך לשאול האם במעשיי אני מחזק את האלימות או מנסה ללחום בה ? בעיניי, התשובה ברורה… לי, ולעצמי, ולחיי, אבל כאשר אני מפנה את המבט החוצה, אל החברה באופן כללי ואל המדינה בפרט, הרי שהתשובה הברורה שלי לא מספיקה…וזו עוד סיבה שהבטן שלי מתהפכת… קשה לי "לעמוד בצד", כמשקיף פסיבי, לנוכח כל מה שקורה…

  8. תודה ביאטה תודה ליאת, יפה כתבתן. המצב אכן קשה מלהכיל, במיוחד כשאנו חשופים ברשתות החברתיות למנעד הרחב של קשת הרגשות המציפות את כולנו…(גם את הרגישים וגם את אלו שאולי פחות). שתהיה שבת שקטה לכולנו

  9. תודה על הדברים, כאדם רגיש מאוד, כל בוקר מתהפכת לי הבטן למשמע הידיעות מהלילה הקודם. אבל בתוכי לא איבדתי את התקווה לשלום. התובנה שמתחזקת בי בזמן האחרון היא שאנשים מונעים כרגע מהחלק ההישרדותי שלהם, החלק הקדום שיודע להילחם, לקפוא במקום או לברוח. כשהדפוס מונע ממקום כזה אין מקום לחשיבה אחרת גבוהה יותר של חמלה או אהבה. יש יותר זעם, אלימות, רצון לנקמה. ועשייה רבה שמכסה על הפחדים הכי הישרדותיים שלנו עשייה שיוצרת אשליה של שליטה במצב, של וודאות.
    כולי תקווה שכשיחלשו קולות המלחמה, נפנה מקום לחשיבה ארוכת טווח, במטרה לשלום עם שכננו, כי אין לנו ברירה אחרת. בסופו של דבר אנשים רוצים להתפרנס בכבוד, לגדל את ילדיהם במקום בטוח ולחיות בשלווה. לא משנה מה הדת, המין או הגזע שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s