הרהורים, מאמרים

נשים שבגלל הרגישות הגבוהה לא הביאו ילדים

כאנשים רגישים או יותר נכון כנשים רגישות – האם יצא לכן לחשב על סוגיית הבאת ילדים לעולם?

כלומר, האם אני, בתור אדם רגיש, שקולט כל דבר, רגיש לשינויים, צריך את השקט, והמנוחה – יכולה לגדל ילדים?

איך אדם רגיש יכול להסתדר עם לילות שלמים ללא שינה כי צריך לטפל בתינוק קטן?

איך הצרכים של אדם רגיש יכול להשתלב (או לא להשתלב) יחד עם עולמו של הילד?

האם אי פעם מישהו ממכם ניהל דיאלוג כנה ואמיץ עם עצמו?

הריון ולידה הם שינויים די גדולים עבור נשים רגישות.

גם שילוב של הורות , עבודה, משפחה, ניהול משק הבית הם מעמסה על אדם רגיש.

האם אתם מכירים אנשים שעל הרקע הזה בחרו שלא להביא ילדים לעולם?

אשמח לשמוע מה דעתכם.

בתודה,

ל'

44 תגובות על ״נשים שבגלל הרגישות הגבוהה לא הביאו ילדים״

  1. כאישה אגישה, אשמח לשוחח על הנושא במייל ובטלפון עם נשים רגישות שמכירות את הנושא כדי לדבר עליו.
    אני נמצאת בצומת שבה אני זקוקה לשמוע יותר על הנושא.
    tzofia15@walla.com

    1. יש לי שתי בנות. אחת מהן עם רגישות גבוהה. הן בגילאי 3 ו- 5, וההתמודדות לא פשוטה. מצד שני, זה אכן נותן טעם לחיים והמון סיפוק ונחת, כמו שילדים עושים להוריהם בדרך כלל. המסקנה שלי – להביא ילד או מספר ילדים לפי מידת העזרה החיצונית שאפשר לקבל. כשעושים את ההחלטה – לקחת בחשבון כמה עזרה, אמיתית, מתמשכת וקבועה – ניתן לקבל. בין אם בתשלום ובין אם מבני משפחה וחברים. זה עושה את כל ההבדל. אני היום עובדת בחצי משרה, יוצאת כל יום לאסוף את הילדות בגן, וכמעט כל אחה"צ יש לי עזרה מעוד מישהי. אחרת פשוט עמוס לי מדי ואני אמבדת סבלנות, ואז חבל גם עלי ובעיקר על הילדות. בקיצור, עם המשאבים הנכונחם, ולמרות כל הקשיים, אני ממליצה. אחרת, לא בטוח בכלל. אולי עדיף כלב…

  2. אני בת 27 לוקחת ציפרלקס בגלל חרדות ודיכאון יש לי ילדה אחת שתהיה בריאה היא כבר בת ארבע ומופעל עליי לחץ רב להביא עוד ילד ואני לא מעוניינת התקופה של ההריון והלידה ואחרי הלידה עם התינוקת בבית היו סיוט ואני לא רוצה לחזור לשם אז מי שלא תהיי אני מבינה לליבך

    1. הי יקרה,
      משהו קטן וחשוב: ברגע שנעשתה ההחלטה להישאר עם ילד אחד, וברגע ששלמים עם ההחלטה הזו לחלוטין, איש לעולם לא יוכל להפעיל עלינו לחץ. זה פשוט בלתי אפשרי. כי לחץ יכול לפעול ולהשפיע עלינו רק במקרה אחד: שאנחנו עצמנו לא שלמים עם ההחלטה ואז הם נוגעים לנו בנקודה רגישה, בפצע הפתוח.

      היום כבר הרבה פחות מציקים לי. ההורים שלי מאז ומתמיד היו בסדר ומעולם לא לחצו עלי (אם כבר אז להפך, הם ראו את הקושי שלי, והם לא חושבים שאני לא צריכה לעבור את זה שוב וזשאת החלטה שלי והם חושבים שזה בסדר להישאר עם ילד אחד – מדהימים!)

      ההורים של האיש שלי זה כבר סיפור אחר, אבל כשהם אומרים משהו בכיוון , היום זה מצחיק אותי. אני מאוד איתנה בדעתי ומאוד ברורה. לכן הם לא מצליחים להפעיל לחצים (ותאמיני לי הם ניסו כל דרך אפשרית – הם אפילו פנו בלי להתבייש להורים שלי, שענו להם בלי להתבלבל שהם לא חושבים שאני צריכה את זה שוב כי היה לי מאוד קשה).

      ברגע שאני משדרת עוצמה ושלמות עם החלטה כל מה שהם ינסו עובר לידי ולא נוגע בי. זה פשוט לא עובד אז הם הניחו לזה.

      אני כל כך מבינה את המקום שאת נמצאת בו. גם אני סבלתי מדיכאון קשה, מחרדות והיום אני מברכת שהאפרוח שלי גדול. אין לי שום רצון או צורך לעבור שוב שנים כאלה – זה ממש משאלה להרס עצמי.

      יש לנו חברים שאומרים: "איזה שטויות! אז יודעים מראש שהולכות להיות 3-4 שנים קשות בהתחלה…אבל מה לא עושים כדי להביא אח/ות לילד הראשון?"
      אז אני לא אגיד לך שזה לא צובת לי. אבל אני לגמרי יכולה גם לומר, שאותם אנשים "לא רגישים" לא יודעים כלום על מה עבר עלי כאדם רגיש, ושמבחינתי זה ממש לא "כמה שנים קשות" אלא הרבה הרבה הרבה מעבר לזה.

      כיף לדעת שאת מבינה את הסיוט.
      תודה על תגובתך.
      אל תתני לשום לחצים להיות מופעלים עלייך. בדקי פנימה עם עצמך רק מה שאת רוצה ואל תתביישי לקטול כל מי שמנסה לשכנע אותך אחרת. אלו חיים שלך ולא של אף אחד אחר.

    2. תגובה למה שאיה כתבה ב 4/11/12. גם אני לוקחת אסטו (מקבילה של ציפרלקס) בעקבות חרדה ודכאון. אני היפרסנסיטיבית בכל התחומים האפשריים… יש לי שתי בנות ומאוד רציתי להביא עוד ילד. הבכורה היא ילדה מיוחדת, מוגדרת בין היתר בספקטרום של האוטיזם ועם עוד שלל הפרעות. החלטתי לצערי שלא להביא יותר ילדים לעולם גם כיוון שאני מטופלת תרופתית והייתי במשברים קשים מאוד. חששתי ואני עדיין חוששת שאכנס למשברים. ילדים זאת אחריות גדולה מאוד. כיוון שאני כל כך רגישה, אני מוצפת דרך קבע מכל מה שקורה בבית. לקראת הערב אני פשוט תשושה מכל הגירויים, מכל הריבים והויכוחים, מכל המטלות היומיומיות, מההסעות שצריך לעשות לחוגים (יש לי קושי במעברים). לשתי הבנות יש קשיי קשב וריכוז הקטנה גם היפראקטיבית וצריך לנהל להן את החיים, דבר שהוא לא פשוט לי. אני חושבת שאם הייתי מביאה עוד ילד לעולם הייתי מוצפת הרבה יותר, היו לי עוד מטלות בנוסף לאלף שיש לי (הגדולה צריכה הרבה מאוד תמיכות ואני מקדישה זמן רב לצורך זה). הילדות מאוד תלותיות בי ואני פשוט צריכה את השקט לעצמי. יש אנשים מסתפקים בילד אחד או שניים ויש כאלה שאפילו לא יביאו ילד לעולם. היום אני לא רואה את זה בתור דבר נורא. אנחנו יותר מידי נעולים על זה שצריך להיות לנו דור המשך. כשנולד תינוק זה לא סוף, זאת התחלה. התחלה של משהו מקסים, אבל בשבילי זה כרוך בהרבה כאב ומאמץ. אני איתך.
      נורית

      1. הי נורית,
        עושה רושם שאת עוברת חיים לא קלים. אני כל כך מקווה שיש לך לפחות כמה דקות ביום לעצמך עם השקט שלך כדי לווסת את עצמך. אני מאוד מכירה את ההצפה שאת מדברת עליה. ממליצה לך בכל רגע נתון שרק אפשר ללכת עם הבנות לים , לקחת איתך בייביסטרית או בן משפחה שיוכל לשמור עליהן או להיות איתן כדי שאת פשוט תוכלי רק לשבת שם על החול ולנוח. זה בטוח יעשה גם להם טוב.

  3. יקרה,

    אומנם הדיון הזה ותיק, אך לא פחות אקטואלי ואני מרגישה צורך לחלוק.

    שאלות חשובות את מעלה פה.

    כמי שכבר הפכה להיות אמא, אני יכולה לומר לך בדיעבד שאני שוקלת ברצינות להשאר עם ילדי האחד והמקסים ובזה לסגור את הפרק הילדים. המחשבה הזאת מזעזעת מאוד את השומעים אותה (אנשים ששומעים שאני לא בהכרח רוצה עוד ילדים מגיבים בצורה מאוד נסערת בלשון המעטה), אך אולי אנשים רגישים מאוד אחרים יזדעזעו פחות מתוך הבנה של מה שהייתי צריכה להתמודד איתו.

    כאמא רגישה מאוד אני זוכרת את הקושי כל כך טוב (למרות שעברו יותר מ-3 שנים).
    בייחוד שאני אמא רגישה מאוד לילד רגיש מאוד (מאתגר בטירוף!).

    אני זוכרת איך הייתי הולכת איתו בעגלה ובוכה בעצמי מתסכול וכאב וגריית יתר. קינאתי כל כך בשאר האימהות שילדיהן ישנו שנת ישרים בעגלה, בעוד ילדי שלי צורח צרחות אימה מהרגע שיצאנו ועד שחזרנו (לו רק הייתי יודעת אז שהוא ילד רגיש מאוד הייתי עושה דברים אחרת).
    הבכי שלו היה גירוי חזק מידי עבורי והלכתי לאיבוד לתוך הדיכאון.

    אני ממש מקצרת לך פה, אך אחד הדברים הכי קריטיים שאני לא אשכח זה את ההשפעה שהיתה לשנתיים וחצי ללא שינה כמעט בכלל (ילדי הרגיש מאוד לא ישן לילה שלם עד גיל שנתיים וחצי).

    אני לא אשכח שבגלל רגישותו לא יכולתי להיעלם מהרדיוס שלו אפילו למאית שנייה כדי לגשת לשירותים/מקלחת.

    אני כבר לא מדברת על הלידה עצמה – היא היתה קשה (35 שעות) , קרו שם בבית החולים דברים שלא היו צריכים לקרות והיו טראומטיים עבורי…

    ב"חופשת" הלידה חליתי מאוד, עברתי מרופא לרופא-בגלל ההצפה הנפשית הגוף קרס.

    אל תבהלי ממה שאני כותבת פה כי החוויה של כל אם רגישה היא שונה לחלוטין. ישנם כל כך הרבה משתנים שיכולים להשפיע על החוויה – לדוגמא: אם יש לך עזרה של סבתא/אמא/חברה (לי לא היתה עזרה).

    היום, אני מרגישה שהתברכתי. יש לי ילד מדהים.
    אני מברכת על הגילוי של הספר "ילד רגיש מאוד" שנפל לידי רק לא מזמן.

    אני אנצל הזדמנות זאת לברר אם מישהו יודע/יכול להפנות אותי למטפלת טמפרמנט טובה בארץ באזור המרכז. מכירים מישהי?

    בריאות!
    איה

  4. אני נדהמת כל פעם מחדש לגלות איך אותן סוגיות שמעסיקות אותי הן נחלת כלל האנשים הרגישים. לא הבנתי מאיפה יום בהיר אחד החלטתי שאני לא רואה את עצמי מסוגלת לעבור חוויה כמו לידה- הכאב, בית החולים, הנשים הצורחות מסביב, הפלישה לגוף וכל האנשים מסביב בדבר האינטימי שאין כמוהו הזה שנקרא לידה, ועוד ועוד.
    רק עד לא מזמן הכרזתי בתוקף באוזני כל חברה שהיתה מוכנה לשמוע שאני לא רוצה ללדת ואני רוצה אם פונדקאית! כמובן שזה לא ריאלי ופשוט דרך הדחקה והתמודדות עם הנושא בשלבים. ובאמת לאט לאט אני משלימה עם זה שאני מוכנה להתמודד עם הפחדים העצומים האלה שלי בשביל שיהיה לי ילד (4-5 זה החלום למען האמת) ומוצאת לעצמי דרכים להרגיע את עצמי.כי מבעד לפחדים שלנו, ניבטים אלינו הדברים שאנו רוצים באמת וכל אחד מאיתנו עמוק בפנים יודע מה הם. אולי זה ילד, אולי זה כמה ואולי זה בעצם רק אותנו עצמינו וזה מספיק, וזה שלם.
    אני בחרתי להתמודד עם זה, שלב שלב, כי אני רוצה ילד, כל כך רוצה את היצור הקטן, התמים והרך הזה להעניק לו את כל האהבה העצומה שיש לי בלב. כל כך רוצה משפחה משלי שתפצה על הקשרים הפצועים עם ההורים והמשפחה- שכל מה שהשתבש בהם קרה בגלל חוסר ידיעה, הבנה או קבלה שלי כילדה רגישה. אני רוצה הזדמנות להיות ההורה שמקבל את הילד שלו, שרגיש לצרכיו המיוחדים או הפחות מיוחדים, שאוהב אותו בגלל מי שהוא ולא כופה עליו להיות יותר כמו אחרים. אני יודעת שאני כאדם רגיש באופן אוטומטי אהיה רגישה וקשובה לצרכים של הילד שלי. אבל אני גם יודעת, בדיוק כמו שרבים מכם אמרו פה, שיהיה לי קשה להתמודד עם כל האספקטים של הרעש, חוסר המנוחה של המערכת המעוררת, ההתאמה שלי לשעות שלו- כאשר אפילו לשעות שלי אינני מצליחה להתאים את עצמי (- אפילו כשיש לי את כל הזמן רק לעצמי, בחושך ובדממה מוחלטת- אני מתקשה להרדם).
    אגב, זה לא רק ילד שאני חוששת ממנו- זה גם איך אני אצליח לישון כל לילה עם עוד מישהו איתי במיטה? עם רעש, עם אור, עם מיזוג, עם טלויזיה וגם אם לא יהיו את כל אלה- עם מישהו שמסתובב וזז לי במיטה, הרעש של הסדינים, הקולות של הנשימות/נחירות.
    אז אולי הוא דווקא יתאים לי והקול של הנשימות שלו דווקא ירגיע אותי, אולי אני אתרגל אליו ודווקא ארגיש בטוחה ורגועה יותר כשהוא שם לידי, אולי גם לפעמים אני אלך לישון בחדר אחר.
    כי זה הכל תלוי במי, ומתי, ומה מתאים לי.
    אני לא חושבת שצריך לתת לרגישות לעצור אותנו מלהגשים את החלומות שלנו ואת מה שאנחנו מקווים לעצמנו- אם אכן חלום זה הוא ילדים. אני אדם של אנשים, אני אוהבת להיות בחברה כל עוד היא לא מציפה אותי- ולמדתי למצוא את המקום הרגוע שלי לצד אנשים גם בסביבות שכן מציפות אותי.
    אני חושבת שצריך למצוא לאט לאט את הדרך הייחודית שלנו להגשים את החלומות הייחודיים שלנו, דרך מה שמרגיע אותנו, דרך מה שעושה לנו טוב. כל דרך ייחודית לבעליה. כל חלום שונה מרעיהו.
    אני למשל, אצטרך למצוא גבר שיראה אותי ולתוכי, שיבין, שיתחשב, שיהיה שם. ועם גבר כזה לצידי אני מאמינה שאני אוכל לעשות הכל- לעבור את הלידה כשהוא יושב מאחורי ומחבק אותי- כי זה מה שאני יודעת שאותי באופן אישי ירגיע יותר מכל דבר אחר, אולי אמצא לי גם בית חולים פרטי ופחות הומה. אח"כ נוכל לחלוק בטיפול בילדים- ואוכל גם לקחת זמן לעצמי. כי זה גם עולם מודרני- ואנחנו לא צריכות לעשות את הכל. אפשר ללכת לעבודה ולהשאיר את הילד בהשגחה של מישהו אחר, אפשר למצוא אלף ואחת דרכים ופתרונות.
    העיקר שזו הדרך המתאימה והמיוחדת שלי אל החלומות שלי- הדרך שאני אצור בעצמי, אני ולא הפחד עבורי.

    1. תגובה פשוט מדהימה, וגם את נשמעת מדהימה.
      אני רק לאחרונה גיליתי שאני רגישה מאד, בזכות האתר הזה. זו היתה כזאת הקלה. וגם קראתי את הספר "אדם רגיש מאד", ועכשיו אני עוברת בדיוק את התהליך שאת מתארת: למצוא את הדרך הייחודית שלי להגשים את החלומות שלי, דרך מה שעושה לי טוב ומרגיע אותי.
      הסכמתי ממש עם כל מילה בתגובה. אני גם ממש מעריכה אותך על זה שמצאת את הדרך להירגע גם בסביבה מציפה. גם אני אוהבת להיות בחברה כל עוד היא מציפה אותי, ובזמן האחרון כשאני מרגישה מוצפת אני מצליחה קצת להרגיע את עצמי עם נשימות עמוקות, או לעצום את העיניים לכמה רגעים כדי לחסום חלק מהגירויים, או פשוט לעצור רגע אם יש אפשרות, או לחשוב על דברים מרגיעים וכו'. אבל עדיין, בקניונים לדוגמה, ממש ממש קשה לי. בנוסף, כל הדברים שציינתי – הם יותר עוזרים לי בלהימנע מעוררות יתר, ברגע הזה שאת מרגישה מוצפת אבל רגע לפני שהגעת לעוררות יתר ממש. כשאני כבר בעוררות הזו, קשה לי להוריד אותה בחזרה לעוררות האופטימלית בלי לשנות סביבה.
      אבל אני יודעת שאני אגיע לשם איכשהו. אולי זה יהיה בעזרת שכלול ותרגול הדרכים הקיימות, אולי אני אמצא גם דרכים חדשות. בכל מקרה, אני מאמינה בעצמי ויודעת שיהיה לי טוב(:
      וממש הזדהיתי איתך בעניין בן הזוג, ותיארת את זה כל כך יפה. במיוחד ה"יראה אותי ולתוכי". מישהו שיראה אותי ולתוכי, שיחבק, שיהיה שם בשבילי, שיאהב בלי תנאי. שאני אהיה מאוהבת בו והוא בי. זה מה שאני צריכה. אהבת אמת.
      וכמובן, אני מסכימה איתך לגמרי בעניין שאנחנו צריכות להגשים את החלומות שלנו בדרך הייחודית לנו. לדעתי כל אחד ואחת צריך וצריכה למצוא את הדרך הייחודית שלו ושלה להתנהל בעולם, ומשם לצמוח ולהגשים חלומות. אנחנו צריכים וצריכות למצוא את הדרך שלנו, ולא לתת לפחד "למצוא" אותה עבורינו (אני כותבת במרכאות כי הדרך של הפחד היא לא באמת מציאה). יש לנו תכונה מדהימה, אנחנו צריכים וצריכות ללמוד איך לצמוח מתוכה. והיא יכולה להוביל אותנו למקומות מאד מיוחדים ומקסימים.

      בהצלחה לנו ולכל האנשים הרגישים(:

  5. מאשה חמודה,
    את מרגישה ככה היום , בגלל שטיפלת באחיך ולא בבן שלך . ובאמת זה לא היה התפקיד שלך בתור ילדה, אלא רק כעזרה לאמא . שכנראה היתה זקוקה לך..
    בכל מקרה , לא נראה לי שאת צריכה להחליט עכשיו .. לגבי העתיד שלך כאמא.
    יש לך עוד כמה שנים 🙂 ומי יודע אולי תשני את דעתך .

  6. אני מודה באמת ובתמים שרוב חיי חשבתי שהורות וילדים זה גדול עליי, מה זה גדול? ענק!
    ויש מצב סביר שאם חיי היו הולכים בדרך שחייתי אותם לפני 10 שנים, הייתי במקום הזה של אישה ערירית ללא ילדים. ואפילו הטפתי לזה לפני 10 שנים.
    מצאתי זוגיות שמכילה את הראש המשוגע שלי, בלעדיי האיש שאיתי לא הייתי יכולה לזה.
    הלוואי והיה ברור לעולם הזה שלהביא ילדים זה לא רק עניין טבעי שכזה וברור מאליו,
    לי גם עכשיו ברור מאוד שיש נשים שזה פשוט לא מתאים להן ועדיף שלא יביאו ולא מתוך אגואיזם, אלא מתוך ידיעה ברורה שיש לזה כמה גורמים שלאו דווקא חופפים.
    חוויות ילדות קשות (כמו שלי), חסרות אהבה להעניק מעצמן, בעיית התמודדות עם האחריות הדרושה, פחד מהלידה ועוד ועוד.
    לטעמי יש מקום טבעי לגורמים האלה בדיוק כמו שיש לאלה של אישה שתמיד חלמה על ילדים.

  7. בעבר, הייתי בטוחה שעד גיל 25 אני אתחתן ויהיו לי חמישה ילדים.
    היום, כשאני כבר בת 21 ועוד לא היה לי קשר רציני אחד, ואחרי אחי הקטן שנולד לפני שנה ו10, אני כבר בטוחה שזה לא יקרה.
    אני לא רואה את עצמי מתמודדת עם בעיות של עוד בן אדם אחד בחיי, שלא לדבר על ילדים.

    ואחרי שנה שטיפול באחי התיש אותי לגמרי, שבה העירו אותי מוקדם כל בוקר כדי לטפל בו ולא נתנו לי את הפרטיות שלי כדי שאני לא אתן לו "דוגמא רעה" של להסתגר מהעולם… אני יודעת שעם ילד יהיה לי כמעט בלתי אפשרי להתמודד.

    הבעיה היא רק לשכנע את שאר העולם בזה, כשכולם בטוחים שאני כלבה אנוכית שחושבת רק על עצמה וצריכה לצאת מהסרט, להתבגר, לחשוב על אחרים, ולתת לאמא שלי נכדים.

    1. מאשה יקרה, עברו כבר כמה שנים מאז שפרסמת את התגובה הזאת, אבל רק עכשיו נתקלתי בה. הייתי חייבת לכתוב לך שאני מבינה אותך, שאני גם באה מחינוך דומה. אני מקווה שאת יודעת שאת לא אנוכית. זה לא מתפקידך לטפל בתינוק או ילד קטן כשאת לא אמא ולא בחרת בכך. את גם לא אמורה לשכנע את כל העולם ולהסביר את עצמך כאילו יש לך איזה בעיה. הבעיה היא לא אצלך. אנוכיות בהגדרה שלה זה לעשות משהו על חשבון צרכים של האחר. ואם כבר מישהו עונה להגדרה הזאת, הם אלה שדרשו ממך לטפל באחיך הקטן על חשבון הצרכים שלך.
      יש עוד משהו שהבנתי לאורך הזמן. הלכתי אחורה וניסיתי להבין על איזה מצוקות ההורים שלי מגיבים כשהם מתנהגים כמו שהם מתנהגים וראיתי שיש הרבה כאלה. זה לא הופך את ההתנהגות שלהם ללגיטימית, אבל הכעס קצת נרגע ומאפשר לחיות את החיים שלי כמו שאני בלי להרגיש אשמה כל פעם שהם מגיבים מתוך הדפוסים שלהם.
      אני בת 33 היום, אין לי ילדים ואני לא בטוחה שיהיו. אבל מה שבטוח זה שאם אבחר יום אחד להיות אמא זה מתוך הפנמה שבעבר לא יכולתי להכיל את הצרכים של ההורים והאחות הקטנה וזה משהו שאף ילד/נער לא יכול. אבל כאשה בוגרת, אוכל לעשות את זה אם ארצה/אבחר בכך, בתנאים שמתאימים לי ועם רשת תמיכה כמה שיותר רחבה.

  8. אני בן 42, אב לשני ילדים בני 5.5 ו 7.5.
    אני חי עם בן זוגי כבר כמעט 12 שנים, ואחרי 3 שנים ביחד פגשנו, לצורך הענין, את מי שהיא אם ילדי (במאמר מוסגר- הייתי צריך אותו לידי, אחרת זה, ועוד כל מיני דברים, לא היה קורה).

    היום ברור לי שאני אדם רגיש מאוד. וכנראה גם ילדי. באופן כללי הרגישות הזאת יוצרת אצלי את הצורך לבחון את הפחדים, להתמודד איתם ו'להזיז את הגבול'. זו עבודה קשה, לעיתים נראית כסיזיפית. אבל היא לא. כי מה ששלי- נכנס לרשימת האופציות, ואף אחד לא יקח אותו ממני. ואת זה, אגב, אני רוצה להעביר גם להם.

    המודל הוא של הורות משותפת, בשני בתים קרובים (אבל לא מדי). בצורה זו אני לא לבד, כשבן זוגי הוא אבא לכל צורך ועניין. וכמו כן- יש חופש כשהילדים אצל אמא, וכמובן שהיא גם שותפה. ותאמינו לי שלפעמים אחרי 5 דקות אני יוצא מהקוקו, ולא יודע איך הייתי מסתדר עם ילדים כל הזמן.

    זה לא קל, וחשוב למצוא פרטנרים 'נכונים' ש'יתאימו'. לי היה 'מזל' ובעיקר אינטואיציות נכונות שעובדות כל הזמן, וזה מצליח. לא טריויאלי, ומצד שני- כל משפחה וילדים זה סוג של נס, ומערכות רבות לא שורדות ומתפרקות. הכי חשוב זה כבוד הדדי. כל היתר כבר יסתדר איכשהו.

    בשורה התחתונה- מי שרוצה באמת, ואת זה כל אחד יודע לעצמו- לכו על זה בצורה שמתאימה לכם. מי שעושה ילדים 'כי צריך'- ממש לא חייבים.
    ובקשר לילדים- אני/אנחנו משקיעים ונותנים להם את המקסימום כדי שידעו להסתדר בחיים, למיטב הבנתנו. וכאן זה טוב שיש 3 הורים- כל אחד תורם את חלקו, הרגיש יותר או פחות.

    ולמי שרוצה לדעת איך התחיל הכל – חפשו את 'אבא של דונלד' בגוגל. . .
    מצחיק, אז חשבתי שזה שאנחנו הומואים זה העניין. היום אני רואה את הדברים קצת אחרת…

    1. יותר גרוע – אתה רגיש…איפה הדלת של הארון הזה ?! צוחקת…אבל המון תודה על השיתוף.
      הבאת איכות שקלטתי אצל הרבה הומואים, שזה "ככה אני תקבלו או לא, זה מה יש" שכנראה קשורה לתהליך שעוברים בחברה שמרנית, ותמיד כשאני נתקלת באיכות הזו נהיה לי נעים בגוף, זה נותן המון השראה. הרבה שנים רציתי להגיד את זה, להצהיר בקול, אבל לקח לי המון המון זמן של למידה והתפתחות להבין מי זאת האני הזאת שאני רוצה להוציא לאור…ההגדרה של רגישות גבוהה עזרה לי הרבה עם גיבוש הזהות שלי.
      מודול המשפחה שלכם נראה נפלא, ואני מברכת אותך ואתכם על ההתאמה המדויקת שעשיתם לעצמכם. באמת תודה על ההשראה והיופי שאתה מביא.

  9. שלום לכל הנשים המיוחדות שכתבו כאן,

    אני כ"כ מזדהה…גם אני מאוד חרדה מפני הבאת ילדים, אך מצד שני
    כ"כ רוצה.. (אני חולמת על משפחה משלי מגיל מאוד צעיר).
    אבל כאמור, אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בכך, פיזית ונפשית כאחד.
    כ"כ הייתי שמחה שתהיה איזו רשת תמיכה לנשים כמונו..(הפורום
    נשים שלא רוצות ילדים לא מתאים לי, כי אני כן רוצה..)
    אשמח אם מישהי תיצור עימי קשר,
    תודה – ליאת

    1. היי ליאת, אני נמצאת בדיוק באותו מקום כמוך וגם אני מחפשת איזו תמיכה ברשת או בכלל.
      לא כתבת את הפרטים שלך ליצירת קשר.

    2. שלום שלום,
      אני אמא רגישה מאד לשתיים – בנות שלוש ושנה. הראשונה ילדה רגישה מאד ובסך הכל זה מאד מאד לא קל!!! לא היתה לי מודעות גבוהה מדי למגבלות שלי כשעשיתי את השניה, ובעיקר רציתי שהראשונה לא תגדל כילדה יחידה. למזלי יש לי אמא מלאך שומר. מסורה מאד, משקיעה ונעימה מאד מאד להיות איתה. היא עוזרת לי יותר ממה שאי פעם הייתי מעלה על דעתי. למזלי יש לי גם מספיק משאבים לשלם למטפלת, ואני כמעט ולא נמצאת עם שתי הילדות לבד במשך אחה"צ. אחרת הייתי מתחרפנת.
      המלצתי למי שמתלבט אם לעשות ילדים או לא זה לבדוק טוב טוב עוד בטרם הכניסה להריון מי מסביבכם נמצא שם באמת כרשת תמיכה ועזרה. זה יכול להיות אמא, חמות, חברה טובה, אחות ועוד. ולפעמים אין אף אחד… הבחינה צריכה להיות מאד מפוקחת – מי כבר עזר לכם בעבר, מי נמצא לצדכם כבר תקופת זמן משמשעותית בחיים והוכיח שישאר גם הלאה. זה חשוב לאין שיעור כשיש ילדים, ללא קשר לקיומו של בן זוג (שגם הוא עייף/ מוצף / דורש תשומת לב לפעמים).
      ממליצה בחום גם לעבור לגור ליד מישהו כזה!
      צריך לזכור – פורום ומעגלי תמיכה זה טוב ומועיל, אבל מוגבל מאד ברמת העזרה אותה צריך אדם רגיש עם ילדים קטנים. הפורום לא יכול להישאר עם הילד שלך כשאתה מוצף ורק רוצה לברוח מהבית לאנשהו. שלום שלום,

      צריך לזכור – פורום ומעגלי תמיכה זה טוב ומועיל, אבל מוגבל מאד ברמת העזרה אותה צריך אדם רגיש עם ילדים קטנים. המלצתי, בתור אמא לשתיים בנות שלוש ושנה, זה לבדוק טוב טוב עוד בטרם הכניסה להריון מי מסביבכם נמצא שם באמת.כרשת תמיכה ועזרה. זה יכול להיות אמא, חמות, חברה טובה, אחות ועוד. ולפעמים אין אף אחד… הבחינה צריכה להיות מאד מפוקחת – מי כבר עזר לכם בעבר, מי נמצא לצדכם כבר תקופת זמן משמשעותית בחיים והוכיח שישאר גם הלאה. זה חשוב לאין שיעור כשיש ילדים.
      ממליצה בחום גם לעבור לגור ליד מישהו כזה

  10. תודה שיר… את עוזרת לי להבין מדוע היה לי קשר נפלא כל כך עם ילדים ב7 השנים שעבדתי כגננת. למעשה, גם כמאמנת אני פונה ישירות לילדה שבכל אחת מאיתנו.ומי יודע, אולי בדברייך את עוזרת לי להבין מדוע לא הפסקתי להלחין מרגע שהתחלתי בגיל 12 . תודה שיר ואשמח אם תעניקי מהבנותייך גם באתר אימון אונליין . כל יום אני מעלה עבורך שירים חדשים. שמחה שהתחברנו ואשמח להכיר עוד מחברותייך כאן בקהילה.
    חג שמח רגיש ומרגיש. אורית

  11. תודה אורית על מנגינה שהבאת לכאן…
    ותודה אורית, שאת מזכירה כאן בעצם את העוצמות ואת היופי ואת הכשרון הטבעי שיש לנשים רגישות כשהן באות במגע עם ילדים. לרוב אנשים רגישים מתקשרים עם ילדים מאוד בקלות, ובהבנה אמיתית, כי הם קרובים לתדר שלהם, והאיכות הזאת כל כך משמעותית בקשר עם ילד, זה מאפשר לילד או ילדה להצמיח בטחון ואהבה עצמית, איכויות חשובות לחיים.

  12. חברות יקרות, אני חדשה פה. הכנות בשיתוף שלכן נוגעת ומעוררת את ליבי ואשתף אתכן בסיפור שלי. ההריון ה1 לפני 14 וחצי שנים "נחת" עליי במבוכה גמורה. לגמרי לא הייתי מחוברת לגוף. במשך 4 חודשים חשבתי שזו נפיחות של אכילת יתר, בעיה שסבלתי ממנה אז. האולטרסאונד גילה לי שעברתי מחצית הריון בלי לדעת. אני חושבת שללא תהליך החזרה בתשובה לא הייתי מוצאת כוחות להכיל ברוחניות ובשבריריות שלי את עוצמות הלידה. אח"כ הגיעו לידות נוספות, משברי ואתגרי הנקה. אני חושבת שאני חבה להן את הנחיתה חלק אחר חלק בתוך גופי. הבחירה שלי ללדת בבית פעמיים נבעה מרגישות עמוקה לויברציות מנטליות ומכניות של מחלקות הלידה למיניהן. כדי להיות מסוגלת ללדת בבית הרפואה בנהריה הייתי צריכה לחלק קטעי שירה ליולדות, לנגן להן בגיטרה בחדרי הצירים… הכל כדי לחבר את מפעל הלידה הגדול ו"המאיים" לתדר הדק והעדין שלי. עם 4 ילדים היום, אני יכולה לומר בודאות,שאם לא הייתי מקבלת אותם…ואמא אחרת היתה זוכה בנשמות הללו במקומי, ספק אם היתה יודעת לאפשר להם לגדול מתוך חופש הרגישות קירבת הנשמה והיצירה כפי שאני עושה (לפחות משתדלת לעשות זאת). כל אחד מהם הוא נשמה רגישה מאד. השתקפויות מאתגרות ויקרות שלי. אני מזמינה אתכן לאתר החדש שפתחתי להעצמה של נשים רגישות מתוך האמנות של השירה, תזונה מבריאה, השראה ואהבה גדולה. אורית לבב. תודה על ההקשבה!

  13. אני מכירה את החרדות האלה. חכי שתהיי אמא – הם יגדלו ..
    אבל אני באמת לא באה להפחיד אותך, חרדה זה משהו שאפשר להתמודד איתו ולהרגיע אותו ולהצליח לראות את המציאות כפי שהיא ולהירגע.
    אבל אין ספק שיש פה אתגר עצום.
    אני חושבת שמה שהכי חשוב לפני שעושים את הצעד זה לבדוק מה רשת התמיכה שיש לי – על מי אני יכולה לסמוך שיהיה לצידי , שיהיה זמין, ורצוי כמה שיותר כאלה, זה קריטי ביותר.
    מערכת תמיכה זה אנשים קרובים, שאוהבים אותך, שבמצבי לחץ יודעים איך להרגיע אותך, כשאת חושבת שיש קטסטרופה הם מחזירים אותך לפרופורציה. כשאת צריכה לנוח הם מאפשרים לך על ידי שהם יהיו עם הילד לזמן זה ואת תצנחי למיטה ולמלא מצברים. זה קריטי.
    תמיד צריך לזכור, שזו לא חובה – זו בחירה להביא ילד, וכשבוחרים יש כוחות מפתיעים שבאים מבפנים, ומהעולם…

    שיר

  14. שלום לכולן,אני בת 38,עדיין לא ילדתי ומקווה שאזכה לכך בקרוב.
    על אף שהיה ברור לי מאז ומתמיד שיהיו לי ילדים,החרדה מלהיות אמא גוברת ככל שחולפות השנים.עיקר הפחד הוא שבשל הרגישות הגבוהה שלי,לא אעמוד מבחינה נפשית בלחצים,בצער,בפחדים ובחרדות שמלווים אולי כל הורה בגידול ילדיו,לפחות בחלק מן הזמן.האפשרות שאצטרך להתמודד עם מחלת ילד,מצוקה או סבל שלו,אובדן שלו חס וחלילה-מאיימת עליי יותר מכל. האם החרדה הזו מוכרת גם לכן?

    1. שלום ד' יקרה

      החרדה שלך מובנת לגמרי. אני ניצבת מול אותם חששות. (גם אני עוד לא ילדתי)

      אין לי כרגע פתרונות. אבל חשוב לדעתי, להציף את הרגשות הללו ולהכיר בהם.

  15. וואהו,כל כך שמחתי לקרוא את התגובות. אני בת 30 וחושבת על הנושא המון. לא מסוגלת לדמיין (לפחות לא כרגע) הבאת ילדים.יש לי כל כך הרבה דאגות בראש שאני לא מסוגלת לדמיין מה הדאגה לילד תגרום לי,ואיך זה יכול להשפיע עליו.
    כמו שאמרה שיר אכן בהצלחה ושלווה לכולנו.

    1. שלום בת אל

      זו באמת הרגשה טובה למצא נשים שמרגישות כמוך:)

      הלוואי והרבה אנשים היו חושבים לעומק ולא מביאים ילדים כאוטומאט.

    2. הי בת אל
      אני בגילך
      תושבת ישראלית שגרה שנים בלונדון וכרגע חזרתי לארץ
      יש לי המון מה לחלוק איתך.אשמח ליצור איתך קשר

  16. הי אני כ"כ מבינה נשים שהחליטו לא ללדת, אצלי יש רשימה של סיבות-
    1. פחד מכאב
    2. שינויים הורמונליים חמורים
    3. שינויים גופניים מכוערים- שומן, פופיק יוצא, סימני מתיחה, שיעור יתר.
    4. מחסור אמיתי בזמן לעצמי אפילו ברמה הבסיסית של ארוחה ליום ומספר שעות שינה.
    5. הצורך להכיל ולחנך.
    6. הצורך בשיתוף זוגי לגבי הילד.
    ואת הנושא הכספי המטורף עדיין לא רשמתי וחוויות מהעבר שמשפיעות והפלישה לגוף ועוד ועוד.
    מצד שני צריך לעשות גם רשימה של היתרונות
    1. האפשרות למצוא פורקן מתאים לרצון הנתינה.
    2. הסיפוק על היצירה
    3. לשמח את האבא, המשפחה, האח וכמובן העצמי.
    4. מצווה חשובה של חיזוק והגדלת העם.
    5. המשכיות
    6. ילדים מעלים את נשמת ההורים לאחר 120.
    7. התחושה של לא להיות שונה
    8. השמחה האדירה שנכנסת לחיים כשהילד מחייך, נהנה, מכבד, מביא נכדים ועוד.
    9. דרך הילדים אנחנו לומדים ומתקדמים המון בעצמינו.
    10. אפשרות לצאת למקומות של ילדים יחד עם הילדים ומשפחות נוספות- להתערב בקהילה הזו.
    ועוד ועוד.
    כל אחת צריכה לשים את היתרונות שלה על משקל ואת החסרונות שלה על משקל ולקחת החלטה ע"י מה ששוקל יותר.
    הכי חשוב- שאם יש קושי שאפשר להתמודד איתו או לטפל בו לעשות זאת ורק אחר כך להחליט כי זו לא החלטה נכונה כאשר יש על הרצון המון פחד ובלבול.
    ואחרי שהחלטנו נהיה שלמים עם עצמינו ונזכור שתמיד מותר לשנות ולהתחרט, בהצלחה.

    1. הי מירי יקרה

      אני מזדהה עם חלק מהרשימה שלך.

      את צודקת מאוד – לא כדאי להגיע לאף החלטה כשיש פחד, בילבול ולחץ חברתי.

  17. לסיכום כל מה שנאמר פה עד עכשיו, הייתי אומרת ככה:
    בתכלס, כל אחת מאיתנו, הנשים הרגישות, בחרה לעשות משהו אחר. אחת הביאה ילדה לעולם ונמצאת איתה 100% מהזמן. אחת (זו אני) ילדה ילד ונמצאת איתו בקושי 50% מהזמן. ושתיים, אם ספרתי נכון, בחרו לא ללדת ילדים כלל (לעת עתה לפחות).

    אבל נראה לי שעל הגישה כולנו מסכימות:
    כל אדם צריך להיות מודע לנקודות החוזק והחולשה שלו, ולקבל את ההחלטות ההוריות/אי-הוריות שלו בהתאם אליהן.
    (ולא לפי "מה שצריך", "מה שנהוג" וכן הלאה).

    מה דעתכן?

  18. וואו, איזה נושא חזק. וחשוב.
    אני מעריכה מאוד ומבינה נשים ובכלל אנשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם. זכותם ! זו החלטה אמיצה ומאוד חכמה כשזה נובע מתוך הכרות עצמית והתחשבות.
    לא כולם חייבים להביא ילדים לעולם ! זו העבודה הקשה ביותר שיש לה השלכות עצומות ביותר ולא כל אחד בנוי לזה, או מוכן להקריב את עצמו, ואנחנו רואים דוגמאות לזה בכל מיני כותרות בעיתונים לצערנו.

    אני אמא לילדה כמעט בת שנתיים, ילדתי אותה כשהייתי בת 36. יש לי מושג מה זה לא לישון כמו שצריך בערך שנתיים, מה זה שאין לי פנאי לעצמי בכמות שאני זקוקה, שאני לא יכולה לקחת הפסקות לנשום מתי שבא לי. זה קשה קשה קשה.
    שלא כמו עפרה, ואני מכבדת אותה לגמרי, אני הרגשתי במקרה האישי שלי שעליי להיות עם הילדה שלי לפחות עד גיל שלוש מבלי למסור אותה למסגרת כלשהי (ואחר כך נראה) זה כמובן נובע מתוך תפיסת העולם שלי ומתוך האינטואיציה שלי למה נכון עבורי.

    וזה קשה . אבל זה כמו שאתה חי את החלום שלך, אז זה קשה אבל יש מוטיבציה עמוקה לעשות את זה. וממשיכים. רק לאחרונה התחלתי להשאיר אותה עם בביסיטר לעד שעתיים גג.
    לא יכולתי יותר,לא היו כוחות. ואז גיליתי שיש לי חוסר ב-B12 – שילוב מנצח: רגישות + חוסר B12. מתכון לאסון (:

    בכל מקרה, כמובן שמעבר לקושי יש רגעים אדירים של חסד או פשוט רגעים נורא נחמדים ויש אהבה- בלי סוף . וזו משפחה.
    לי לא היה ספק שאני אהיה אמא. אבל גם היה לי די ברור שאהיה אמא לילד או ילדה אחת.
    היום כשאני רואה חברות שלי שכבר ילדו את הילד השני כשהראשון בגיל של בתי…אני פשוט נורא מעריצה אותן ….וזה ממש …לא עושה לי חשק להביא עוד אחד.
    ואני שלמה עם עצמי לגמרי. אני מכירה במגבלות שלי וההכרה הזו מאוד מקלה.
    זה נכון שיש קולות מסביב ששואלים מה עם עוד אחד, ומשפטים כמו – "את חייבת להביא לה אח או אחות, הרי לא תשאירי אותה לבד?" – היא לא לבד היא עם ההורים שלה והמשפחה שלה והחברים שלה ובמסע החיים האישי שלה שיקח אותה לאן שיקח בלי קשר לאח או אחות.
    אני רואה שיציא לי טון קצת תקיף…הנושא הזה של חופש בחירה במה שנכון לך מאוד בליבי ובנשמתי.

    1. שיר יקרה

      אני כל-כך מעריכה את הכנות והאומץ שלך לכתב את הדברים הללו!

      הלוואי וכל אחת הייתה כנה עם עצמה ועושה מעין "חשבון נפש" לגבי הבאת

      ילדים לעולם. ( אני חלילה לא נגד ילודה אלא בעד הערכת

      היכולות כנשים רגישות וכנשים בכלל)

      חבל שקולות כמו שלך של עופרה ושל חגית לא נשמעים.

      בקשר להבאת עוד אח לילדתך- נכנסתי לפורום "נשים שלא רוצות ילדים"

      ומצאתי שיש שם גם אמהות עם ילד אחד שמתמודדות עם הלחצים להביא

      ילד נוסף על אף שהן לא מעוניינות. אולי שווה לך להכנס לשם ולקבל תמיכה.

      תודה רבה לך על תגובתך!

      1. תודה ל.
        קודם כל קולות כמו שלנו נישמעים – הנה כאן למשך (:
        אני אציץ בפורום, זה נשמע מעניין, למרות שאני לא מרגישה שאני זקוקה לתמיכה מיוחדת בנושא הזה. אני שלמה עם עצמי בענין הזה, כלומר עם זה שאני אחליט לגמרי בעצמי וללא השפעה חיצונית אם זה נכון לי להביא עוד ילד. אלוהים, זה דבר כל כך אישי, שזה מדהים שיש אנשים שמרגישים נוח עם עצמם ללחוץ על אחרים בנושא כזה.

  19. אכן, אני בחרתי שלא להביא ילדים, מתוך אחריות ומתוך דאגה להם.

    אני מזמינה אתכם/אתכן להיכנס לפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז.

    בהצלחה לכל אחד/אחת בבחירת הדרך

    1. היי חגית

      את כותבת שבחרת לא להביא ילדים מתוך "אחריות ומתוך דאגה להם"- האם חלק

      מזה נובע מהיותך אישה רגישה?

      תודה על ההזמנה לפורום.

  20. ניסיון של אמא רגישה:

    כידוע, הרגישות היא "מטבע" שיש לו שני צדדים:
    הצד החיובי – היכולת לקלוט דברים שאנשים אחרים לא קולטים אותם
    הצד השלילי — הנטייה להיות מוצף ונפגע מעומס הגירויים הנקלטים.

    מנסיוני כאמא (כרגע לילד בן 4), שני הצדדים הללו מתבטאים ביתר שאת במהלך ההריון, הלידה וההורות.

    הנה סקירה של מה שאני הרגשתי:
    בהריון: כאישה רגישה, נכבשתי על ידי תחושת הפלא המתרחש בגופי. התרגשתי. חלק גדול מהזמן הייתי באופוריה. אחות שבדקה אותי במעקב אמרה שהיא מזמן לא ראתה אמא ש"מחוברת" כל כך לעובר שלה. בצד השלילי: כשהייתי לי בחילה, או צרבת, לא הייתי מסוגלת כמעט לתפקד.

    הלידה: למרות שילדתי בלידה מוקדמת, הלידה עצמה הייתה טבעית ונפלאה. התפעלתי מהדרך שבה הגוף יודע מה לעשות. גם זה היה סוג של אופוריה. בשילוב עם מודעות גופנית מאוד גבוהה, זה איפשר לי לוותר על כל אלחוש או התערבות כלשהי. פשוט "זרמתי" עם הגוף.

    בבית החולים: מאחר שהיה מדובר על לידה מוקדמת, כלומר שבני נולד פג, הוא הועבר לפגייה. הוא היה פג בריא לגמרי, תודה לאל. ואני הייתי כנראה האמא היחידה בפגייה שהייתה מרוצה מכך שהתינוק שזה עתה ילדה נשאר בפגייה — ואיפשר לי להתאושש שבוע בבית. זה כנראה הצד השלילי של הרגישות. ובכלל – מצאתי שבית חולים זו סביבה איומה לאדם רגיש. גם אם אגיע לשם בריאה, אצא משם חולה. וזה אכן מה שקרה. בבית החולים נדבקתי בשפעת.

    הטיפול בתינוק: למזלי, בני היה תינוק רגוע מאוד. מלבד התעוררות פעם בשלוש שעות לצורך אכילה והחלפת חיתול, הוא היה ישן כל היום וכל הלילה. זה איפשר לי גם ליהנות מהטיפול בפלא החדש וגם לנוח לנוח לנוח, והיה לנו מאוד כייף.
    על הנקה אין מה לדבר — לא יכולה שמישהו יהיה צמוד לגופי כל היום.

    הסיוט התחיל כשהגיע לגיל חצי שנה או שנה. אז הוא התחיל, כמצופה בגילו, לנוע. לזחול. נהנה מכל מיני צעצועים רועשים ומהבהבים. אכל דייסות ומרקים והקיא אותן = "לכלך לי את הבית". זחל לכל עבר, כולל גרירת רגליים של כסאות וטיפוס על התנור במטבח. בשלב הזה הייתי מוכנה לזרוק אותו מהבית.חשבתי שמטפלת תעזור לי, אבל זה רק הקשה עוד, כי היא עוד הוסיפה על הרעש שלו, וככה לא יכולתי לנוח אפילו כשהוא היה מטופל. נכנסתי למצוקה גדולה, והעברתי אותו למטפלת שטיפלה בו אצלה בבית. זה היה שיפור אדיר. נתן לי בחזרה כמה שעות של שקט ואת הבית "שלי" לעצמי. לקרוא וכן הלאה.

    הטיפול בילד: ההתמודדות עם ילד בן שנתיים ומעלה, שכבר הולך ומדבר, היא כבר עולם אחר לגמרי. כאדם רגיש, אני מסוגלת לחקור איתו את העולם ולהתפעל מפלאיו. למשל להסתכל על מזרקה שעה שלמה בלי להשתעמם. יותר מכל אדם אחר, האדם הרגיש מסתכל על העולם בעיניים של ילד. להתפעל מהדברים הקטנים ולהיות סבלני כלפי תהליך הלמידה. הצד שלילי מתבטא, שוב, ביכולת לעשות את זה כל פעם רק זמן קצר. לכן הבן שלי, מגיל שנתיים נשאר בגן כל יום עד 16:00, ולא דקה לפני. כי אם אהיה איתו יום שלם (כמו שקורה בחופשות למשל), אני אתחרפן. אין מה לעשות, צריכה את הזמן והשקט שלי. למזלי, הבן שלי מאוד חברותי, אז הוא באמת מסוגל להישאר במסגרות זמן רב ואף ליהנות מזה.

    כעת הבן שלי כבר בן 4. אני נהנית ממנו מאוד, ונחשבת אמא מצויינת. פעילה בוועד ההורים וכן הלאה. ילדים אחרים בגן (ובכלל) אוהבים אותי מאוד. כנראה בגלל התכונות הרגישות, וההתבוננות התמימה על העולם. שבעצם די דומה להסתכלות של ילד.

    לרוב הילדים בגן כבר יש אחים קטנים. ובכל זאת, אני אסתפק כנראה בילד אחד. כי שני ילדים — זו כבר נראית לי רמה של רעש ובלגאן שאני לא אוכל לעמוד בה.

    1. היי עופרה

      אני כל-כך מודה לך על השיתוף והכנות הרבה!

      אני בעד חקר נפש האדם- לדעת מי את/ה ולמה את/ה מסוגל/ת.

      אני מקווה שנשים רגישות תפעלנה לפי צו ליבן, ולא לפי מה שהחברה, הורים,

      בן הזוג מכתיבים.

      שמחתי מאוד לקרא על היותך מחוברת לעצמך- יודעת מה מתאים לך ומה לא,

      ומרגישה טוב עם זה!

      זה בהחלט דורש אומץ ונחישות.

    2. אני מרגישה כמוך הבת שלי בת ארבע ואני לא רוצה להביא עוד ורציתי לדעת מה העמדה של בעלך בנושא כי בעלי כועס מאוד ולא מוכן לשמוע

    1. תודה(:

      אפשר לשאול לאיזה מסקנה הגעת?

      אני חושבת שהרבה אנשים (יותר נשים) פוחדות "לצאת מהארון" מהסיבה הזו.

      פוחדות שההורים, הסביבה אולי גם בן הזוג, לא יבינו. כאילו זה לא בסדר

      להיות מי שאנחנו ולהודות בזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s