הרהורים, מאמרים

"אל תוותר !!!" מאת אביעד גוטפריד

אין דבר העומד בפני הרצון, היא אמרה נכונה ביותר בכל מה שקשור להשגת מטרות והצלחה בחיים. הרצון והצורך להגיע להישגים בכל תחומי החיים, כלכלי, תעסוקתי, זוגיות ועוד, הם ללא ספק מרכיב חשוב בחיים שלנו כבני אדם בחברה. אבל בלי לשים לב לכך יותר מדי, חלק גדול מהמטרות שלנו מובנות בתרבות ומוכתבות לנו כאילו היו תורה מסיני. כתושבים במדינת ישראל, 21 השנים הראשונות בחיים שלנו משורטטים היטב כבר מרגע הלידה. לא כולם מצליחים לעמוד בתכתיבים האלה ומוצאים את עצמם פעמים רבות נאלצים להתמודד עם ההשלכות של בחירה שלא להיות כמו כולם.

רשימת המכולת התרבותית כוללת ברית מילה, בר מצווה, בגרות מלאה, פסיכומטרי, צבא, תואר ראשון (לפחות), מקצוע, חתונה, ילדים , ברית מילה של הילדים וכך הלאה. לרוע המזל אנחנו כבני אדם בחברה מגדירים אחד את השני על פי מה שלא עשינו, ולא לפי שעשינו. "מה לא עשית צבא, בטח יצאת על 21". הורים הם בדרך כלל המתווך המוצלח ביותר של כל החוקים האלה, של הדרכים אותם אנחנו חייבים לעבור.

אנשים רגישים במיוחד זקוקים להתייחסות שונה, ובכל זאת כל אותם אנשים שעושים דברים כאילו היו מוכתבים מראש כמו הכתבה של המורה בכתה א', לא ממש יודעים למה. לומר לאדם שהוא חייב לעשות צבא, כי ככה העולם עובד, או כדי להיות כמו כולם, היא לב לבה של תופעת ההשתמטות מצה"ל. "השתמטות" היא הקצה החיובי של התופעה. בקצה השלילי של התופעה נמצאים חיילים רגישים במיוחד, חיילים עם קשיים רגשיים שמתגייסים כי 'צריך'. בקצה השלילי של תופעת ההשתמטות ניתן למצוא את הסטטיסטיקה הלא מחמיאה של חיילים שהתאבדו בזמן השירות הצבאי.

התופעה הזו מדאיגה והיא ללא ספק רק קצה הקרחון. "אדם ללא תואר יתקשה מאוד להתפרנס בעידן המודרני", טוענות חברות כוח האדם. שנים של תסכול בתוך מבוך ספירלי שלא נגמר, תסכולים וחרדת מבחנים, לא מתאימה לכולם. כשאומרים לך "אל תוותר", לא תמיד מתחשבים בדבר הבסיסי ביותר, מה אתה באמת רוצה לעשות.

דרך החשיבה לפיה מי שמוותר לעצמו הוא לוזר, היא הבסיס להרגשה השלילית של אנשים שחושבים ופועלים בצורה שונה מזו המקובלת. בילדות יגידו עליהם שהם מוזרים, בצבא יחרימו אותם. אבל דווקא הם ימצאו את עצמם בשלב מסוים בחיים שלהם בעמדת כוח. בבגרותם הם כבר יהיו עצמאיים, יעסקו באומנות שהם אוהבים, במוזיקה, בחינוך. אותם אנשים מוזרים הם בעצם אלה שמשנים את פני החברה לטובה, אבל בראשית דרכם הם נאלצים להרגיש רע עם עצמם, רק בגלל החובות המוסריות.

בסופו של דבר הבחירה של "לא להיות כמו כולם" היא הבחירה להיות מאושר.

——————————

אני מאמין מאוד גדול בכוח שיש למילים ומתעסק עם מוזיקה שירה וכתיבה מגיל צעיר, מתוך אהבה ועם המון רגש. אני כותב ומלחין שירים באיכות גבוהה. אשמח מאוד לקבל מכם פניות וליצור עבורכם שיר בהתאמה אישית. השנה הוצאתי את הסינגל "ישראל" אשמח אם תקשיבו לשיר.

מתוך ניסיון אישי למדתי שאפשר לפתור המון בעיות בפשטות.

כשאני רואה מישהו בבעיה, אני ניגש מיד ומצליח לפתור אותה, העיקרון שמנחה אותי הוא פשטות.

.

אביעד גוטפריד, סטודנט לפסיכולוגיה ומטפל בדמיון מודרך.

aviadyashir@gmail.com

050-3373324

20 תגובות על ״"אל תוותר !!!" מאת אביעד גוטפריד״

  1. שלום אביעד,
    אני מאוד מסכימה עם הדברים שכתבת.
    שאלתי היא: "האם ישנם אנשים לא רגישים מאוד?"
    כל הדברים שאתה מתאר וגם הדברים שאני קוראת פה באתר נשמעים לי מאוד "נורמליים".
    אולי אם היינו חיים בחברה פחות כוחנית, תחרותית ועוד אינספור תיאורים מדכדכים, אז כל בני האדם היו יכולים להרשות לעצמם פשוט להיות. להיות רגישים, להיות עצובים, להיות אכפתיים, להיות עייפים, להקשיב לגוף. אבל אנחנו כל כך רגילים להתכחש לרגשות שלנו, להיות קוליים, להיות סבבה, "לזרום עם זה" שדרושה הגדרה שכזאת כדי לתת לגיטימציה לבני אדם להיות רגישים ואנושיים.
    כשאני הגעתי לצומת הדרכים האישית שלי. הרגשתי שעומדות בפני שתי בררות: ללכת עם הלב שלי ולבחור תחום עיסוק שאני אוהבת או לברוח מהכול ולחיות ביער מנותק ששם לא אהיה חייבת לענות על הציפיות של אף אחד. החלטתי לנסות את האופציה הראשונה- זה מצליח.

    ממליצה לכולם ללכת אחרי נטיות הלב ולהקשיב לקול הפנימי, אני אישית נעזרתי במטפלת שמאוד עזרה לי.

    1. "ללכת עם הלב שלי ולבחור תחום עיסוק שאני אוהבת או לברוח מהכול ולחיות ביער מנותק ששם לא אהיה חייבת לענות על הציפיות של אף אחד".

      אני חש כל כך הרבה הזדהות אם המשפט הנ"ל. אני חושב שהסרט "into the wild" משקף בצורה טובה מאוד את הלבטים וההשתלבות של אנשים רגישים בתוך החברה,כמו כן את הצורך לברוח מה"צביעות" שאיתה צריך להתמודד לרוב בחיי היום יום .

    2. יוליה יקרה שלום וחג שמח.

      שאלת שאלה מעניינת וגם אותי היא העסיקה.
      נראה שבאמת כל האנשים הם רגישים מאוד ומתאימים לתיאורים האלה.
      לצורך העננין נחלק את האנשי בעולם ל3: אנשים לא רגישים, אנשים רגישים ואנשים רגישים מאוד. הקבוצה השלישית חווה כל כך מיני דברים בעוצמה פי כמה מאשר היא באמת בעיני אדם רגיל. יש לזה המו הסברים, אבל באמת שמדובר במשהו בגוף שלנו.
      המאמר הזה לא נכתב במיוחד על "אנשים רגישים מאוד" אלא באופן כללי. והוא אכן יכול להתאים להרבה אנשים.
      הדברים האלה נורמליים בהחלט ברור. אני, לצערי או לשמחתי נאלצתי ללכת בסלול רגיל –
      תיכון , צבא וכולי. בסוף זה רק שבר אותי. מתוך השבר כתבתי את זה.
      כל הכבוד לך שבחרת בדרך הקשה ולא בדרך "הנכונה".

      את מקסימה, אשמח לדעת מה תחום העיסוק שלך,
      חנוכה שמח ושבת שלום,
      אשמח להיות בקשר בהמשך.

      אביעד גוטפריד –
      מטפל הוליסטי, מוזקאי וכותב מאמרים.
      050-3373324
      aviadyashir@gmail.com

  2. רוני שלום,
    לאחר שקראתי את תגובתך לאביעד שוב ושוב,
    הרהרתי ביני לביני על דברייך.
    יהיה מעניין אם תוכלי לספר יותר על הניסיון וההצלחה
    בהתמודדות עם הקשיים היומיומיים שחווית בעבר
    כיצד חיזקת את עצמך, אילו צעדים נקטת ומה גרם
    לתחושת הניצחון? ואם אפשר לשאול שאלה ואת תבחרי
    אם את יכולה ורוצה להשיב כאן, מה הדבר שהכי קשה
    לך בהיותך אדם רגיש יתר?
    בהערכה, אורית מ.

  3. שלום אור יקר,
    תודה על התייחסותך לתגובות שלנו, ובשם עצמי בעצם,
    בין היתר אלי.
    החיים לא פשוטים כלל לאף אחד, ו בטח לרגישי היתר
    יותר קשה פי כמה.
    חלקנו הצליחו להקים משפחות ולתפקד בהן די טוב,
    חלקנו הצליחו ללמוד ולמצוא עבודה, חברים.
    אבל הרגישות תמיד שם ואם לא קיבלנו גב תומך והרבה
    אהבה ותמיכה בילדות המוקדמת במשפחתנו, זה
    אפילו קשה מאוד. כל יום הוא אתגר, לעיתים מאבק,
    לעיתים דריכות, ולפעמים הבנה שזה מה יש.
    עדיף להיות עיוור למשל? או משותק? ישנם אנשים
    מאוד חולים או נכים קשה, ואני ציפור דרור שאוהבת
    חופש. לא הייתי רוצה להיות תלויה באחרים שיטפלו
    בי ביומיום. מאידך……יש חולים קשה ונכים פגועים פיזית,
    שבזכות הרצון החזק חיים וגם מחזקים את הסביבה.
    אני מכירה אחד כזה, ופשוט התפעלתי ממנו ומראיית
    העולם שלו. בגיל עשרים פלוס הוא חלה במחלת שרירים
    , אך הוא מתעקש ללכת לבד בעזרת קביים, וכל מה שאפשרי
    הוא עושה בעצמו, למרות שהוא נזקק לעזרה בניקיון
    הבית וכ"ו.. ואנו למרות הקשיים הרבים יש לציין,
    ולא כולנו מצליחים להינשא, להתחבר, למצוא עבודה
    או ללמוד, עלינו להתחזק האחד מהשני, לשתף, לשוחח,
    ליצור מפגשים אישיים וקבוצתיים, ולמצוא את מה שכיניתי
    הלהקה שלי. נעים לקרוא את דבריך, ולמרות שאיני יודעת
    בן כמה אתה, דבריך בוגרים ,כנים ונשמעים כאמת צרופה.
    מאחלת לך המון כח ותעוזה להתגבר על כל המכשולים
    שתיתקל בהם בדרככך, ומקווה שעוד תשמיע את קולך כאן.

    רציתי להוסיף שהיו לי כמה ידידים הומואים, עם אחד מהם
    אני עדיין בקשר. אני יודעת מהם כמה קשה לצאת מהארון.
    לא כולם מגיבים יפה. יש גם הומופובים. [וזה אומר גם הורים]
    בשבילי לצאת מהארון קשור באיזשהוא אופן לרגישות היתר,
    אני רוצה ללמוד איך פוןתחים ת'ארון בלי פחד ופשוט יוצאים..
    אז אתה כנראה רגיש אמיץ מאוד.
    יישר כח
    אורית מ.

  4. אביעד,
    כמה שאתה צודק באומרך שלהיות שונה זה בעצם להיות מאושר, אבל קשה קשה להיות שונה.

    אני מתמודד עם תחושת הנבדלות הזו מאז שאני זוכר את עצמי; בין אם בגלל העובדה שאני רגיש מאוד (מקרה קלאסי של: "הוא עדין מדי", "רגיש מדי", "ביישן מדי"), ובין אם בגלל העובדה שאני הומוסקסואל. פעמיים כי טוב ואני אומר זאת בחצי חיוך. מאז היותי ילד, דווקא בגלל הרגישות הזו ושימת לב לפרטים קטנים, הבנתי היטב מה מקובל ומה לא מקובל. מה שתרם מאוחר יותר ליצור את הפרסונה האחרת, או איך שתרצו לקרוא לזה.

    מרגע שיצאתי ל"עולם האמיתי", מה שקרה לאחר היציאה מהארון, השתניתי. נאלצתי ליצור אותה פרסונה, כאשר אני מדחיק את זו האותנטית. הפרסונה הזו נמצאת תמיד "בהיכון" לפגיעה, מחושבת, זהירה וחשדנית. כי בעיניי העולם בחוץ מאוד רועש, "אלים", ומלחיץ- קשה עד בלתי אפשרי להישאר אדם רגיש מאוד בעולם שכזה.
    בכל העבודות שבהן עבדתי מאז שיצאתי לשוק העבודה, התקשיתי עם ההתמודדות עם היעדים, הלחץ למכור, התחרותיות הקשה, חוסר האמינות וה"שקרים הלבנים" הרבים שקיימים בשוק העבודה; ומנגד, הצטיינתי בכל מה שקשור להפנמת החומר, לנועם, אמפתיה ויסודיות, אבל זה לא תמיד מספיק למעבידים, לצערי.
    היום, על אף הבנתי את העניין אחרת, קשה לי עדיין שלא להרגיש איפשהו פגום וחריג, דווקא כשאני חוזר לעצמי, עם כל אותם תיוגים ותוויות, כמו שאת כל כך היטבת לתאר, רוני הילה.
    אני באמת ובתמים לא יודע איך ייראו "החיים האמיתיים" כשאני – אני, מחובר לאותה רגישות ומרשה לעצמי להיות בה.
    זה הצעד הראשון שלי בהכרה באופן "פומבי" בתכונת הרגישות הזו ואני מקווה שזה צעד ראשון משמעותי גם להשלים איתה.

    אני מאחל לעצמי ולכולנו שנגיע להשלמה המיוחלת מוקדם ככל האפשר, נקבל אותנו ונביע את הייחודיות הזו, גם כאשר הדברים נראים בלתי אפשריים.

    אני יודע מניסיון שלוותר על עצמך, ולו במעט, עולה ביוקר רב מאוד…

    1. שלום לך senseitall ידידי.

      דברים קשים אמרת, ועדיין אני רואה שאתה ממשיך במסע לעבר הזכות שלך ליהנות
      מהאחרות שלך. זה דבר נפלא.
      אני עצמי, אמן יוצר, רגיש מאוד, הייתי מגן על עצמי ע"י אגו ומסכות כדי לא להיפגע, גיליתי שבנים האחרונות חברים טובים ואנשים שאוהבים אותי ואת מה שאני עושה.
      הדך שלי לשחרר את עצמי מהכבלים ולהיות שמח בשונות שלי היא על ידי כתיבה.
      מאמר כמו זה, שאני מפרסם מראה לי עד כמה אנשים גישים ואנשים שונים הם בעצם חלק לא קטן מהאוכלוסיה, צירוף ש מספר אנשים בעלי חולשה יוצר כוח.

      אכן, אנשים בעלי נטיות הומוסקסואליות, סובלים לעיתים מהקנטות.

      זכור, כי לא מודבר במאבק, אלא בבחירה ובזכות.

      החיים הגרועים ביותר, (מניסיון), הם חיים למען מטרות צודקות יותר
      מאשר להיות חופשיים בחיינו ובבחירות שלנו:
      "להיות עם חופשי בארצנו ארת ציון וירושלים".

      תודה רבה על דבריך,
      המשך בדרך.
      בקרוב תוכל לקרוא מאמרים נוספים שלי.

  5. נושא חשוב מעין כמותו ! לבי איתכם, אביעד, אורית ורוני היקרים, וכל מי שחש בדומה, בדרך הקשה והאמיצה (ואולי עבור חלק היא יכולה להיות מאתגרת) של האינדיבידואליות.. של לא ללכת בעדר אלא לגלות את האריה שבתוכנו…
    יש קלף בערכה של אושו-זן-טארוט, שמדבר על להשיל את האישיות שנכפתה מבחוץ (הפרסונה החברתית) – הכבשה שבעדר – ולהחליפה באינדיבידואליות, שגדלה מבפנים, ויש לה את האיכות של האריה – האריה נע לבד…
    דורש הרבה אומץ, ללא ספק… אז לכל האריות, הערים או הישנים, ישרו-כח בדרככם! בברכה, אור

    1. אור היקר.
      שלום לך אתה אריה אמיתי.
      אני קורא את הודעתך ביום ראשון בבוקר ופותח איתה שבוע חדש.
      הלוואי שאוכל להמשיך לפתח את האריה שבתוכי, לאהייה כמה שפחות כבשה.

      הנושא הזה באמת חשוב! הרבה תסכול יכול להימנע בהרבה מקרים.
      אני שמח שאהבת את המאמר שלי ועל כך שהגבת
      כל כך יפה.

      אשמח אם תשאיר מייל שלך ואצרף אותך לתפוצה שלי.

      שבוע טוב,
      אביעד.

  6. שלום אביעד והילה,
    אביעד, הבנתי את כוונתך ותודה לאל שיש מי שמבין את הפלונטר
    של המציאות והצורך למצוא את הדרך שלנו בתוך ים החוקים
    והצריכים הרבים שקיימים בחברה.
    חבל כל כך שזה לא היה קיים בזמנו ובעצם עד שהקהילה
    הוקמה, ויכולת השיתוף וההשתתפות כל כך חסרו לי,
    ובטח לעוד רבים אחרים.
    רוני,
    גם את כתבת כל כך יפה ובבהירות על מה שנאלצת לעבור.
    אני כנראה פשוט נסיתי לעמוד בקריטריונים ולעשות כמו כולם,
    לא בהכל צלחה דרכי, אבל די הסתדרתי בסופו של דבר.
    כמובן שזה פוגע בסוף, וחוזר אליך כמו בומרנג.
    מובן לי שאני בכלל לא כמו הרוב, ואני גם לא תמיד רוצה שידעו,
    כי אם אני אגיד שאני סופר דופר רגישה מבחינה רגשית,
    אז אולי ירחמו עלי, ואולי ילכו על ביצים לידי.
    ואני ממש לא רוצה רחמים או הליכה על ביצים. אני מעדיפה
    לשמוע את האמת בפנים כשאני שואלת שאלות בנוגע אלי.
    כייף לצעירים שיכולים להתבטא ולהרגיש רגישים כמו שהם
    ויש להם אפשרות שיתוף. ובכלל כייף לקרוא מה שכולם
    כותבים.
    אז, המשיכו לכתוב חברים ונשתמע.
    אורית מ.

  7. אביעד היקר,
    כל כך נגע בי מאמרך.

    היטבת להסביר את שאני מנסה כל כך מזמן, בעיקר לבני דורי (שנות ה50) ולא בהצלחה יתרה.
    כמה סבלתי כילדה, כנערה, כאישה צעירה כשלא הייתי כמו כולם, לא רציתי כמו כולם וגם לא יכולתי כמו כולם.
    חוויתי לעג וזילזול הן מהחברה בעיקר בתיכון והן מבני משפחה.

    הצבא הטיל אימתו עלי כבר מגיל 16, חולמת הייתי בסיוטים בלילות.
    טיולים שנתיים ורועשים של יותר מיום, גרמו לי לחרדה ועשיתי הכל כדי להתחמק מהם.
    לחץ של בחינות ותחרותיות הותירו אותי משותקת.
    עבודה תחת סמכות נוקשה הפכו אותי לאישה אומללה ולא מסופקת, סגורה מתכנסת בעצמה, עוטה מסכות על ימין ועל שמאל, עד שכבר לא ידעתי מי אני.

    ובכל זאת השתדלתי לעשות כמעט הכל כמו כולם ושילמתי מחיר יקר ועצום, בעיקר בפגיעה בבריאותי ואיכות חיי
    המודעות ההבנה הכוח למרוד במוסכמות הנוקשות של חברת העדר, החלו להופיע אצלי רק לקראת סוף העשור הרביעי, רגע לפני שקרסתי לחלוטין.
    דרושה בגרות נפשית וניסיון חיים כדי להגיע לכך לבד.
    לא היו קבוצות תמיכה לאנשים רגישים ולא הכירו את המושג בכלל.

    לקח לי המון שנים, ועדיין לוקח, להסיר (בעיקר בפני עצמי) את הסטיגמות של המפונקת, המתחמקת, העצלה, המתבדלת, הסנובית, חסרת האמביציה, לא אסרטיבית, בקיצור לא מנצלת את הפוטנציאל שלה,
    מוותרת לעצמה בקלות.
    לא עשתה קריירה מצליחה כמו שציפו ממנה ולא מנצלת את החיים כמו שכולם רוצים.
    כבר הייתי כמעט בטוחה שאני אכן טפשה.

    תודה לאל שכיום הנני במקום אחר, ושמחה כל כך לקרוא שהצעירים כיום יודעים ומבינים שהם שונים ולומדים לעמוד על דעתם.
    ואולי נחסכת מהם דרך כל כך ארוכה של תסכול וחוסר ערך עצמי כמו שאני חוויתי.

    כתבת מקסים ותודה לך.

    גם הכלי העיקרי שלי הוא המילים, כותבת ויוצרת ומתעצמת לבד!
    י
    .רוני הילה

    1. אורית יקרה שוב שלום.

      בוודאי שלא צריכים להתאמץ להיות שונים, כי אנחנו כבר כאלה.

      אבל הבחירה היא לא "האם להיות שונים?"
      אלא האם להתנהג בצורה שונה, השאלה היא האם יש לגיטימיות להתנהגות
      לא מקובלת כי אתה רגיש, מיוחד, יצירתי וכו'…

      כאשר בחברה התשובה לפעמים שלילית, אנשים חסרי מיומנות ויכולת התמודדות
      נופלים למלכודת החובה המוסרית והאזרחית.

      עלינו להתאמץ כדי להגן על העמדה שלנו לפעול באופן חופשי על פי המצפן
      שלנו, שאיש אינו רואה.

      תודה ויום טוב,
      אביעד.

  8. היי אביעד,
    יודעת על מה מדבר שירה של נעמי שמר, ולעניין שלנו ושלי באופן
    אישי, התכוונתי בעל הדבש ועל העוקץ, לברכות שברגישות
    ולקשיים[העוקץ] שהיא מביאה עימה.
    ונוגה כל כך צודקת. כולנו דומים, אך כל אחד עומד בפני עצמו
    ומכיל עולם שלם.
    ומצד שני אנחנו חיים בחברה מיליטריסטית, שמצפה שנתגייס
    לצבא ונמלא את חובתינו למדינה.
    עולם התעסוקה מאוד השתנה, ומי שקשה לו עם לימודים
    והוא בוחר במקצוע או תעסוקה כלשהי שלא מצריכה תוארים,
    פשוט נחשב לנחות. נוכחתי בזה אפילו בטלביזיה בתכנית
    אחד נגד מאה. הרגשתי מאוד לא נוח עם ההשוואה שהשתמעה
    כביכול מאחורי דברי ם שנאמרו.
    כל אחד ויכולותיו, ומה שהכי חשוב זה להיות בנאדם.
    אתה בטח מבין למה אני מתכוונת.
    ביי וכל טוב
    אורית מ.

  9. צודק.
    חשוב לבחור לא להיות כמו כולם מתי שצריך.
    לא עשו אותנו בבית חרושת ואין שום סיבה שנרצה להיות דומים לאחרים.

    1. תודה רבה נוגה.

      אני שמח שאת מסכימה איתי.
      אין סיבה שנרצה להיות כמו כולם, וזה די ברור.
      זה באמת חשוב לבחור להתנהג אחרת כשצריך.

      אבל לפעמים החברה וההורים מפעילים לחצים עצומים על הילד שלהם
      להיות כמו אחרים, למרות שהוא לא רוצה..
      בקונפליקט הזה בין שני הרצונות מתרחש מאבק שמסתיים לפעמים בתסכול גדול.

      וזה כבר חבל.

      תודה,
      אביעד.

  10. תודה רבה אורית.

    אני עצמי הייתי עשיתי 3 שנים צבא בסבל רב.
    באותה תקופה לא מצאתי מנוחה, וסבלתי ייסורים נפשיים,
    איכשהו נשמרתי לבסוף.

    אם אני כבר כאן, לפחות יש לי הכוח לכתוב את האמת מאחורי ההונאות החברתיות האלה. צר לי על ההורים שבנם התאבד, לצערי אני מבין את הענייו מקרוב,
    שניים מחבריי התאבדו בשנים האחרונות.

    שירה של נעמי שמר, מבקש: שמור נא לי אלי הטוב על כל אלה.
    ואני מצרף לבקשה את המשפט הבא:
    "אלוהים, שמור אותי מאוהבי ומשונאי אשמא בעצמי".
    לפעמים אוהבינו עושים לנו את עוולות הגדולות ביותר, הרבה פעמים מתוך
    חשיבה שיש דברים שהם חובה, (אפילו עד כדי מוות?!).

    אביעד גוטפריד.

  11. היי אביעד,
    הסכמתי עם מילותיך.
    לחבר'ה הרגישים הצבא לפעמים הוא נקודת לחץ מכרעת,
    והכרתי אם שבנה התאבד בצבא מסיבות אלה.
    המשפחה ניסתה כנראה לשכנעו להתגייס\ אמנם הצליח
    להם השכנוע, אבל המחיר שהם שילמו בסוף היה כבד מאוד.
    כן, לפעמים אנחנו לא מסתדרים עם מצבים וחובות טריויאליים
    עבור החברה, לפעמים ההתמודדות בכלל לא קלה…..
    כמו שנאמר בשיר – על הדבש ועל העוקץ, כך אני מרגישה לגבי
    הרגישות שלי.
    מי שבוחר ללכת בתלם שלו בלי להרגיש שהוא דפוק, אהבל,
    או לוזר עושה צעד גדול עבור עצמו.
    התמונות המלוות את השיר הן באמת אנחנו. ישראל על נופיה,
    סמליה ואיך אפשר בלי החיילים? יישר כח
    ותשגשג בתחום.
    אני כותבת שירים למגירה, וכמה מהם העליתי כאן, וזה נפלא
    לכתוב.
    מחזקת ידיך, אורית מ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s