Feeds:
רשומות
תגובות

Archive for the ‘הרהורים’ Category

מאת: ענבל אלידעמשבר אמון | אנשים רגישים | הצפה רגשית

אני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל, לעבד, את כל הניואנסים של העולם הרגשי שלי. ושל העולם מסביב – את הדקויות של האינטראקציות החברתיות.

אני מוצפת. כורעת תחת עומס המידע, האינפורמציה, המסרים.

ככל שאני מתבגרת, כרונולוגית ורגשית, אני יותר רגישה לזה. הסנסורים הופכים יותר ויותר רגישים.

ואני מגיעה להצפת יתר, לoverload– שלא מאפשרת לי להגיב. אני מתאבנת. קופאת. נכנסת למין מצב של הלם. הדימוי של הארנב בלילה, שקופא מול אורות הפנסים, שמתאבן, הוא דימוי שכל הזמן מלווה אותי.

אני מרגישה את הארנב הזה.

ככל שהרגישות מתעצמת, המילים מכשילות ומרגישות לי כמו אבן נגף, במסע להתחברות אל האחר.

זרם התודעה שלי הפך יותר ויותר אנרגטי, מופשט, תדרי – והמילים – מפגרות אחריו. משמשות תחליף פגום בלבד, חלקי, לוקה – בהתאוות ובכמיהה לשתף בעולמי הרגשי, להתחבר חיבור אמיתי. אותנטי.

ככל שאני מחכימה, הארסנל המילולי הופך לבלילה סמיכה, עמומה, חסרת צורה, שממנה אני מתקשה לשלוף את האביזר המדויק לו אני זקוקה. ככל שאני מחכימה, אני נשמעת יותר טיפשה. ועילגת.

פעמים רבות אני מגלה בדיעבד, מה היתה המילה המדויקת לה הייתי זקוקה, כדי לתאר חוויה, או כדי להתייחס לחוויה בצורה שתהיה הולמת את קולה של נשמתי באותו רגע. פעמים רבות מילים בעברית לא מספקות בלתאר את מה שמבקש להתבטא. אני מוצאת את עצמי חושבת באנגלית ובעברית לסירוגין. זרם התודעה קופץ מאחת לשנייה והחוויה היא של עוד בלבול.

גם עכשיו, בשעה שאני כותבת את המילים האלו, אני נאבקת במשפטים מסוימים בחיפוש אחר המילה שתשלים את הפזל באופן המדויק.

זוהי תחושה מאד קשה של מעין חוסר אונים כרוני. מעין היות תמיד "על יד". כמו החמצה דקה ומרומזת, אבל נוכחת כל הזמן. כמו רעלה שקופה, כמו מסך עדין – כמעט שקוף, אבל עדיין, מסך – ההופך את החיבור השלם, המוחלט, לבלתי אפשרי. למשהו שמרגיש קרוב, אבל המסע אליו נדמה נצחי. כאילו לא ייגמר לעולם. כמו השתרכות רבת ימים במדבר הסהרה, מדיונה לדיונה, מבלי שניתן יהיה להצביע על דבר ולומר: "לשם אנחנו הולכים".

אני מרגישה כמעט כאילו התרגשה עליי נכות אומללה. מחלה כלשהי. כאילו נפלתי בידיה של איזו מחלה ניוונית, ההופכת אותי ליותר ויותר עילגת ובסופו של דבר, אילמת.

וחסרה לי מאד חווית הנראות. אני מדברת עליה כעת, כמו שמדבר ההלך באותו מדבר סהרה על מים, לאחר ימים בהם צעד בו מבלי שבאה טיפה אל פיו. כך אני מרגישה ביחס לחווית הנראות. כל כך הרבה זמן לא בא טעמה אל פי. ואני כה צמאה. ונפשי כה יבשה סדוקה מהיובש.

והיא חסרה לי, אני אומרת, משום אותה בגידה של המילים. משום אותה בגידה של המנגנון הלשוני. אותה מכונה מופלאה המקבלת בצידה האחד, כחומר גלם, את כל היקום כולו – שהרי כל היקום כולו נמצא בעולמו הנפשי של אדם בכל רגע ורגע – ומצד שני, מנפיקה היא מוצר מוכר, אחיד, שמקיים כללי שפה, תחביר, צורה. והמוצר הזה. המהודק. הספציפי. שיש לו אמצע, התחלה, סוף. שיש לו צורה ואפשר להטביע אותו על נייר, על חותם קול. המוצר הזה מגלם בתוכו את כל האינסוף שנכנס בצידה האחר של המכונה.

ובכן, אותה מכונה, אני מרגישה, אצלי השתבש תפקודה. ואני מרגישה לכן, מודרת. נמצאת, אבל לא נשמעת. כמו עומדת על שפת אי בודד ומנופפת בידיי וקוראת לעזרה וזועקת, אבל איש לא שומע. כמו אדם הלכוד בתוך ארון מתים, קבור באדמה, לאחר שנחשב בטעות למת, הצועק בגרון ניחר – אני כאן! אני חי! לא איבדתם אותי! אתם עוד יכולים להנות ממני! אני עוד יכול להיות בחייכם!.. אבל איש לא שומע.

וגם עכשיו, אחרי שעצרתי, וקראתי את כל המילים שכתבתי, אני מגיעה לאותה מסקנה – שהן לא משקפות את מה שרציתי להגיד.

Read Full Post »

שלום יקרים,אנשים רגישים | צוק איתן

ימים קשים עוברים עלינו… ואולי לאנשים רגישים שלא רק שומעים ורואים, אלא גם קולטים את האנרגיות מסביב, את מה שלא מדובר ולא נראה, אך קיים, אולי זה עוד יותר קשה להכיל.

הרגשתי צורך לכתוב משהו מעצים ומעודד את הקהילה שלנו, אך לא מצאתי מילים בתוכי …  עד שקמתי היום בבוקר וכהרגלי לתקופה זו פתחתי את ה-ynet וקראתי על הפרת הפסקת האש. אלה הן המילים שעלו בי.

אתם מוזמנים להגיב  או לשתף את מה שעובר עליכם בתקופה זו.

רק אנא, עשו זאת בכבוד אחד כלפי השני, גם אם הדעה של האחר שונה במהות משלכם.

באהבה ובתקווה לימים שקטים

עבור כולנו, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים, ישראלים ועזתים,

ביאטה.

.

היום בבוקר , כשקראתי על הפרת הפסקת האש, נזכרתי בסרט מצוייר של ילדות שלי,  שנוצר בברית המועצות לשעבר לפני כ-40 שנה. מדובר בחתול עם לב מאוד רחב. עד כדי כך שהוא לא מסוגל לעמוד מול  חבורת העכברים  שכל הזמן מתנקמים בו. העכברים רשעים כלפיו ללא שום סיבה. סתם, כי הוא מעצבן אותם והם לא ישנים בלילות בגללו.

בסופו של דבר החתול מגיע לרופא. "על מה אתה מתלונן?"- הוא שואל. "על העכברים", עונה החתול. "אההה, ברור. אתה טוב לב מדי. אתה צריך תרופה. הנה קח –   "חיילגין / זעמופן" (מהמילה "זעם או חייה")."

ימי המלחמה שאנו עוברים הנם מורכבים וקשים והם מעלים אצלי שאלות רבות. לפחות בחיי הם מעמידים במבחן את כל מה שלמדתי במהלך השנים אודות החמלה, האנושיות, היכולת הבסיסית לאהוב והזכות להגן על עצמי ועל הקרובים שלי.

כשזה לא מגיע לאלימות פיזית, יש לנו עדיין טווח נשימה ואפשרות לחשוב ולבחון את ההתנהגות שלנו. יש לנו עדיין מקום לטעויות והכרה במגבלויות שלנו בתור בני אדם.

אך כשמדובר במלחמה אמיתית כשאנשים נהרגים, הכל נהיה הרבה יותר מורכב. אני לא בעד שום עמדה מקובעת. כל פעם שאני מגבשת עמדה חד משמעית שיש לנו זכות להגן על עצמנו, אני פותחת ynet ורואה סבל האנשים והרוגים רבים ומיד הלב שלי מתכווץ.

אני שואלת את עצמי, האם זה מה שאת רוצה? המחשבה השניה שמגיעה אומרת: "אבל את זוכרת, כל המשפחה שלך, ההורים של סבא וסבתא נהרגו באכזריות ונספו בשואה. את זוכרת שהעולם שטק אז? את רוצה שזה יקרה עוד פעם?" ואז אני אומרת לעצמי: "אל תתני לפחד לעוור את עינייך. תשארי עם לב פתוח והקשיבי."

אני מקשיבה. וככל שאני מקשיבה יותר, כך אני מבינה שהמצב מורכב למדי ואין לי יכולת לתרום מעצמי באופן ישיר לשיפור המצב חוץ מאולי דבר אחד. להשאר אנושית, מתבוננת, מרשה לעצמי להרגיש, לשאול שאלות ולא לחפש תשובות מיידיות.

ואולי יש עוד דבר אחד. לפעמים אני רואה את המלחמה הזו כהצגת תיאטרון מושלמת של כל המלחמות ההרסניות והטראגיות שמתרחשות בי בפנים. הנפשות הפועלות ברמת התת מודע העמוק ביותר הם גם היהודים וגם הפלסטינאים, גם ממשלת ישראל וגם החמאס. אולי, אם אצליח, יום אחד, להביא לשלום, לו רופף, או אולי סוג של פיוס בין כל החלקים הנלחמים האלה שבתוכי, תיקוותי היא שאולי גם המציאות החיצונית שלי תשתנה.

1.

כשאדם נולד – הוא חלש וגמיש, כשהוא צועד אלי מוות – הוא חזק ונוקשה. כשאילן נובט – הוא עדין וגמיש, וכשהוא מיובש ונוקשה – הוא מתקרב למותו. נוקשות-לבב וכוח הם בני לוויתו של המוות. גמישות וחולשה הם ביטוי לרעננות של הוויה. לכן, מה שהפך נוקשה – לא ינצח"

( מתוך הסרט של א. טרקובסקי "סטלקר" (במקור מתוך לאו צה, טאו טה צ'ינג)

2.

נזיר אחד נהג לערוך ביקורים בין הכפרים כדי ללמד את משנתו. יום אחד, כשנכנס לכפר, ראה נחש ענקי ומאיים שהטיל אימה על תושבי הכפר. הנזיר דיבר אל הנחש ולימד אותו עקרון של “אי-אלימות”. לאחר שנה, שב הנזיר לכפר וראה שוב את הנחש. כמה השתנה המראה שלו! היצור המואר הזה היה רזה ופצוע. שאל הנזיר את הנחש לפשר הדבר. הנחש השיב שהפנים ואימץ לעצמו את הלימוד של “אי-האלימות” והפסיק להפחיד ולהתעלל בתושבי הכפר. אך מאחר שהוא כבר לא היה מאיים, השליכו עליו הילדים אבנים ולעגו לו. הוא פחד לעזוב את מקום המסתור שלו כדי לצאת לצייד.

הנזיר נד בראשו: “לימדתי על אי אלימות”, הוא אמר לנחש, “אבל מעולם לא אמרתי לך לא ללחוש (to hiss).

להגן על עצמנו לא נוגד את עקרון “אי האלימות”. משמעות העיקרון היא, שאנו לוקחים אחריות על ההתנהגות שלנו שעלולה להביא נזק ומנסים לעצור את הנזק הנגרם ע”י אחרים.

(סיפור זן)

מי שרוצה לצפות בסרטון החמוד, תרגמתי את החצי הראשון שלו:

העכברים:  אנו נשבעים! אנו נשבעים! זנב תחת זנב, עין תחת עין!

ליאופולד! אנו באים אליך! ליאופולד! אנו כבר באים!

נו, תשיר, חבר.

בבית מספר 8 מתגורר חתול.

החתול הזה לא נותן לנו להרדם.

יום ולילה כל הדאגות רק על איך להתנקם עם החתול הזה.

אנו נועזים, אמיצים וחזקים מאוד.

לא סתם כל אחד קורא לנו "מכרסמים".

כשהחתול יובס, אז נוכל להגיד – איזה יופי!

ליאופולד, צא!

ליאופולד, צא!!!

החתול: אוי, מי אתה?

העבכר: ד-דד-דד…

החתול: סליחה, מה?

העכבר: ליאופולד, צא!

החתול: חבר'ה, בואו נחיה בידידות ובשלום.

העכברים: אף פעם!!! צא, פחדן מנובל!

צא מייד, פחדן מנובל!

החתול: חבר'ה, נו חבר'ה, בואו נחיה בידידות ובשלום.

החתול: דוקטור! דוקטור!

הרופא: לנשום, לא לנשום, לנשום, לא לנשום. על מה את מתלונן?

החתול: על העכברים…

הרופא: לנשום, לא לנשום… הכל ברור. אתה יותר מדי טוב לב.

אתה צריך להתכעס.

החתול: אני לא יודע, דוקטור …

הרופא: אתה תדע. הנה התרופה –  "חיילגין / זעמופן" (חייה / זעם)

טול כדור אחד.

החתול: ואז מה?

הרופא: תהפוך לחייה (הכוונה שהחתול  ייזכר בטבע החייתי שבו שיודע לזעום)

בסופו של דבר החתול נהיה מאוד זועם והוא מתנקם בעכברים. אבל אחר כך, הוא שוב הופך לרגוע ושר שיר שכולם צריכים להיות ביחד ולחיות בשלום אחד עם השני.

Read Full Post »

שלום יקרים,
לאחרונה יצא לי לקרוא את מאמרה של ד״ר איליין ארון, מחברת הספר ״אדם רגיש מאוד״, בנושא של הצד הצילי של אדם רגיש מאוד. המאמר אומנם תמציתי ולא מספק פתרונות, אך, לדעתי, ישנן בו נקודות למחשבה חשובות. לכן, תרגמתי אותו עבורכם. מי שקורא באנגלית, ימצא את המאמר כאן.

תודה מיוחדת על ההגהה לעדנה וברק.

באהבה,
ביאטה.

הערה: לצורך נוחות, המונח "The Highly Sensitive Person" מתורגם ל-"אנשים רגישים / אדם רגיש", והאנשים שאינם שייכים לקטגוריה זו מכונים "אנשים שהם לא אנשים רגישים מאד".

.

 על הצד האפל של היותנו אנשים רגישים מאודאנשים רגישים | הצד האפל | הצל

הצל של אדם רגיש מאוד

כדי לאזן את כל השבחים על עצמנו, מה בדבר הצד האפל של היותנו אנשים רגישים מאד? אני מעלה את השאלה לא כל כך בגלל שאני חושבת שהקריאה על הנקודות החיוביות שלכם עלולה לגרום לכם לתחושת "עליונות", אלא פשוט משום שאתם עלולים לחשוב שהמאמרים האחרים שכתבתי היו יותר מדי חד צדדיים, לא מציאותיים,  או לא הוגנים כלפי מי שאינו אדם רגיש מאד.

ייתכן שאתם רוצים לדעת את חלקו האחר של הסיפור ,הצד ההפוך: הצל של כל התכונות. כשאני מדברת על "הצל", אינני מתכוונת לבעיות שכולנו מכירים, אלא דווקא לתכונות שעלולות להישאר מחוץ לטווח הראייה שלנו – אלה שלכאורה אם נכיר בקיומן, זה יהיה כואב מדי. אך זה לא יהיה כך. אתם תראו.

ודאי שאנחנו יכולים להיות ביקורתיים!​
במה זה יכול להתבטא? ובכן, ראשית, אנו יכולים להסתכל על כל דבר בכזו מיומנות, שלא נוכל שלא להבחין בפגמים שבו )בדיוק כפי שאני עושה עכשיו!) ומכיוון שאנחנו רוצים להיות גם נחמדים, נשמור, לעיתים קרובות, את הביקורת שלנו לעצמנו. אבל במצבים מסוימים אנחנו פשוט "מרשים" לעצמנו. חלק מאתנו אולי עושה זאת עם בני הזוג שלהם או ילדיהם. אני עושה זאת כשאני מקשיבה למשהו אינטלקטואלי, הרצאה או שיחה .

רק בגלל שאני נהנית לחשוב על הדברים בצורה מעמיקה, אני מוצאת "חורים" בוויכוח, באופן בלתי נמנע. בני משפחתי חיזקו נטייה טבעית זו, מכיוון שכולם עודדו אותנו להיות  "אובייקטיביים", לבקר, ולהטיל ספק בכל דבר. הדבר הוביל, כמובן, לוויכוחים רבים במשפחה, שנמנעתי מהם בילדותי.

עם בעלי אני יכולה לקיים דיונים אינטלקטואליים ארוכים שתמיד מכוונים ל-"שיפור "הרעיונות האחד של השנייה. במצב כזה לא נוצר שום קונפליקט בינינו (לאחר שנים של אימונים). אבל כשאני נוכחת בכנס או הרצאה, לעתים קרובות מאד המרצה נפגע בגלל ההערות שלי שנוטות להישמע כהתקפה.

לכן, אני צריכה לזכור לחשוב על רגשותיו של המרצה, לזכור שהמילים שלי משפיעות על האדם שנמצא שם למעלה על הבמה. אני משתדלת להביא את "ההצעות" שלי כשהן משולבות בשבחים רבים על מה שטוב בהרצאה, ותמיד יש הרבה כאלו, אחרת לא הייתי טורחת כלל לדבר. העניין הוא שאלה שמכירים אותי כאדם אדיב במיוחד, תמיד מופתעים לראות את הצד האחר הזה שבי, שאני לא אוהבת להיות מודעת אליו. לכך אני מתכוונת בדבּרי על ההיבטים של הצל.

על היותנו שטיח רצפה רגיש​
אילו היבטים נוספים של הצל ניתן למצוא אצל אנשים רגישים? זכרו, כל הנקודות שאני מציינת כאן לא חייבות כלל להוות בעיה עבורכם. אלה הן רק אפשרויות. לדוגמא: כשאתם מוותרים בקלות רבה מדי, או מובסים בקלות, או כשאנו תופשים עמדה נחותה לערך שלנו, או כשאנחנו מתרפסים, כפופים וכנועים, צייתניים, מקבלי מרות, חלשים (חברתית, לא פיזית). במקרים כאלה אנחנו יכולים להגיד שהנתינה שלנו היא "פשוט מתוך נחמדות" או מתוך הפגנת האמפתיה שלנו. או שנאמר שלא אכפת לנו או שזה לא שווה את הטרחה הנדרשת כדי שנציג את עמדתנו.

תחושת הנחיתות הזו מונעת מאתנו להשיג את מבוקשנו, ומקשה עלינו לעמוד על כך שיתייחסו אלינו בצורה הוגנת. אנחנו "לא תופסים מקום", אם אפשר לומר זאת כך. הגבולות שלנו הינם למעשה הגבולות של האחר. לדוגמא: אנו עלולים כדרך הרגל להמשיך ולדבר בטלפון עד שהאדם האחר מנתק, וזאת למרות שרצינו לסיים את השיחה עוד לפני שעה.

התנהגות זו מתרחשת לא בגלל שבילדותנו נפלנו קורבן להתעללות ,השתלטות, היינו מנודים או שמתחו עלינו ביקורת, השתמשו בנו או התעלמו מאתנו – הורינו, אחינו או חברינו. לעתים קרובות זוהי תוצאה של דעות של אנשים אחרים שאנחנו לומדים פשוט להתעלם מהן. אולי האחרים רואים את העיבוד היסודי שלנו כסימן של חולשה. כשאנו עוצרים לפני פעולה, הם מניחים שההיסוס הזה נובע מכל מה שהם לא אוהבים בתוך עצמם או מה שלימדו אותם לדחות.

הם חושבים שאנחנו פוחדים, חסרי החלטיות, ביישנים, נרתעים, לא מכוונים להצלחה, או לא מוכנים לדחוף עם מרפקים. או שהם חושבים שיש לנו תגובה רגשית חזקה, שוב, הודות לעיבוד המעמיק שלנו של משמעות האירוע. הם רואים את הדמעות, הרעד והכעס (וכן הלאה) שלנו כחולשה, פחדנות, חוסר שליטה, וכד'. לא פלא שאנחנו מתחילים להרגיש שזה לגמרי נכון לגבינו.

אני יודעת שרבים מכם מתגברים על תחושה זו של חולשה, ומרגישים" מועצמים" יותר אפילו רק על ידי עצם ההבנה של הערך העצמי שלכם. אתם גוררים את הצל של "אני חלש "אל האור, ואולי ממירים אותו למשהו מועיל יותר, כגון ענווה, והידיעה מהניסיון האישי כמה קשה לאחרים שנמצאים במצב דומה של "שטיח רצפה", וזקוקים למעט תמיכה.

אני אף פעם לא חלש​
כתוצאה מהיחס שאנו מקבלים על היותנו רגישים מאד, אנו עלולים לחפש אפשרויות לפצות את עצמנו על הרגשת התבוסה והבושה. דרך אחת היא להפגין קרירות ואדישות שיכולות להיראות כמו, או אף להפוך, ליהירות אמיתית. השאיפה להפגין עליונות ולהיות הטוב ביותר יכולה להיראות כמו, או אף להפוך, לאכזריות, חד צדדיות – שוב, מאחר שאנו מאבדים את התחושה כלפי האחר. או שעל ידי כך שננסה להוכיח את החשיבות שלנו, אנו רק נתיש את עצמנו תוך התעלמות מוחלטת מתחושות הגוף שלנו.

איך אדם רגיש מאד מסוגל לעשות דברים כאלה? בקלות. בושה ודחייה הן רגשות נוראים, פשוט נוראים. הם מתעוררים בנו ופוגעים בנו בעוצמה רבה יותר מאשר באחרים. לכן, כמעט בצורה לא רצונית, אנו עשויים לשאוף למנוע ייסורים אלה בכל מחיר .

אנו עלולים לתת לתחושת החולשה שלנו שם "נחמד" יותר, ובכך לפטור את עצמנו מחוסר הנוחות שבה. למשל, נקרא לתחושה זו "מסירות לצדק חברתי" או שנבחר בדרך של "שירות רוחני" (לנהוג כמו ישו או בודהה), או שנחיה בקפידה הדוקה לחוקיו של אלוהים או של הטבע.

זו גם עלולה להיות תלות הדדית ישנה ומגעילה אם אתם מוותרים על עצמכם לגמרי, על כל כולכם, עבור מישהו אחר, בגלל שאתם חוששים מהכעס שלו, ומכך שהוא ידחה או ייטוש אתכם. לא ישו ולא בודהה עשו זאת. אין שום "דיבר אחד עשר" המצווה עלינו להפוך לעבד של מישהו אחר. זוהי אינה הדרך הרוחנית האמתית. אם אתה מציית למישהו בצורה לא מודעת, הדבר עלול להוביל בקלות למעשים לא מוסריים.

ישנן שתי אפשרויות להיות בלתי אנוכי: האחת – מתוך בחירה, והשנייה – מתוך אילוץ. שתי האפשרויות האלה מייצגות את הדרך היחידה להרגיש בטחון ולהיות נאהב. לפעמים קשה להבחין בין השתיים. הייתי אומרת שיציאה לדרך רוחנית של שירות צריכה להיעשות תחת הדרכתו הנבונה של מי שאינו משיג מכך רווח אישי. או לפחות חישבו האם יתכן שאדם חכם היה מסתכל על חייכם, ושואל אתכם: "מדוע אתה מאפשר למטומטמים כפויי הטובה הללו להשפיל אותך? אתה גורם להם נזק מוסרי על ידי כך שאתה מאפשר להם להתעלל בך".

צד אפל נוסף של חולשה זו הוא שאנחנו עלולים לצפות שיתייחסו אלינו כמובסים גם כשזה לא כך. לדוגמא, מתוך נדיבות, אנו מציעים לעזור לחבר לעבור דירה על חשבון היום הפנוי שלנו. אבל באמצע הדרך, לאחר שהתרוצצנו שעות, אנו עלולים להרגיש מנוצלים. היינו נדיבים מדי, "שוב". עכשיו עליכם לשאול את האדם החכם הדמיוני שלכם האם אתם באמת מנוצלים, אם תסתכלו ברמה הכללית על התמונה?

האם האדם הזה עשה או היה עושה את אותו השירות עבורכם? ומכיוון שאתם אלה שהצעתם, וכעת אתם מתחרטים על הצעתכם זאת, מי למעשה אשם בכך? הלא אתם אלה שצריכים לקיים את ההבטחה שלכם לעזור? ואולי כדאי לכם להבטיח הבטחה נוספת שלא להציע עזרה בפעם הבאה, אלא אם אתם מאד בטוחים שאתם באמת רוצים לעשות זאת? לא משנה כיצד תתמודדו עם המצב, אלה הן חלק מהאפשרויות הבלתי נמנעות של הצל הכרוכות בלהיות אדם רגיש מאד.

חוסר החלטיות​
אני מאמינה שההחלטות הטובות ביותר נעשות לאחר שאנו שוקלים את כל ההשלכות. אני תמיד מקווה שיהיה לי מספיק זמן כדי לאסוף את המידע שאני צריכה, על מנת לעשות לפחות את הניחוש המושכל הטוב ביותר. אחת הסיבות שאנשים רגישים התפתחו להיות אנשים כל כך מהרהרים ומתבוננים, היא שהאסטרטגיה שלנו מאפשרת לנו לשרוד טוב יותר כשאנו נמצאים בסביבה מסוכנת.

לדוגמא: האם יש יותר טורפים השנה, או שאנחנו בתקופת אי וודאות, או שאין הרבה אוכל עד שהגשמים יגיעו. לכן, כדי להימנע מאכילה של כל דבר ללא הבחנה ולחלות עקב כך בדיעבד, אתם צריכים לבחור בזהירות (או לשים לב לערכים התזונתיים שעל גבי האריזה). אבל בסופו של דבר אנחנו חייבים לפעול ולעשות משהו: לאכול. אנחנו צריכים לקחת סיכון.

זהו אכן סיכון בגלל שאנחנו כמעט אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות מה הן התוצאות. מה שבריא עבורכם השנה מסתבר כגרוע בשנה הבאה. או, למשל, ניקח כדוגמא קניית מכונית. כל אתר אינטרנט המדרג את המוצרים עבור הצרכן אומר שזהו הרכב הטוב ביותר עבור הכסף שלכם. אתם יודעים זאת, כי גלשתם ימים באינטרנט, דיברתם עם אנשי מוסך, עשיתם סיבוב ברכב עד שהסוחר מלמל משהו כמו "אני לא שירות השכרת רכב".

ועם זאת, זה עדיין עלול להתגלות כחתול בשק, ואולי בקרוב תגלו שצריך לתקן את הרכב שוב ושוב. או שתגלו אחרי כמה חודשים שהמושבים לא כל כך נוחים, או שבשנה הבאה תמצאו מכונית אחרת שתעלה בכל תכונותיה על המכונית הנוכחית. אתם פשוט צריכים לקנות מכונית אחת. אתם לא יכולים לקנות את כולן.

זוהי החלטה קטנה יחסית, ומה שעוד יותר חשוב: – ניתן לבטלה. אתם מפסידים רק כסף. אך מה אם את מחליטה להביא ילד לעולם, ולאחר הלידה יתברר שלתינוק יש מום מולד רציני שיצריך טיפול במשרה מלאה למשך כל שארית חייו? מה אם אתה לבסוף מחליט שהחבר המיואש שלך הוא לא באמת אובדני, ואתה יכול ללכת הביתה לישון מעט ,ואז יתברר שאתה טועה?

לא פלא שלפעמים אנחנו לא יכולים להחליט מה לעשות! אבל זה עדיין הצד של הצל אם אנחנו לא ערים לפחד שלנו, אם אנו לא מוצאים את האומץ לבטוח ביקום או לקבל את גורלנו. אז אף פעם לא יהיו לנו תינוקות. או שאנחנו אף פעם לא נהיה מוכנים לקבל את האינטואיציה שלנו שאנחנו יכולים לעזוב את החבר לבדו אל מול רגע האמת שלו. אכן זהו צל.

מה לעשות? להיות קצת פטליסט. לנסות לבטוח, אולי בצורה לא הגיונית, שהדברים יהיו כנראה בסדר. בררו בדיוק כמה רע זה יהיה אם הדברים יסתבכו, ואז לכו על זה. ​

עצבנות​
כשאנו עוברים את סף היכולת ונהיים מוצפים, אנו עלולים להיות די עצבניים. האנשים שבקרבתנו יודעים בוודאות מהי המשמעות של המילים: "אני רוצה את החלב והעוגיות שלי. עכשיו!", ואז הם מספקים את הצורך שלנו.  איזה כח יש לנו. עדיף שנשתמש בו בצורה יפה.

לפעמים אנחנו פשוט מאבדים את זה, כשאנו לא רוצים שום דבר מאף אחד, מלבד אולי פשוט שיניחו לנו לנפשנו ושנהיה לבד. האם אנחנו מנסים לשלוט בעצמנו רק עוד קצת, עד שנוכל להיכנס למיטה ולמשוך את השמיכה מעל הראש? או האם אנחנו נהנים בחשאי מההצפה? האם אנחנו לוקחים אחריות על מה שעשינו כדי להרשות לעוררות היתר הזו לקרות? או שאנו מאשימים את האדם שהוסיף את הקש האחרון?

מה לגבי אותן הפעמים שאנו מצהירים בביטחון מלא כי גירוי מסוים – מוסיקה, ריח, עיצוב או מזון – "פשוט נוראיים" או "בלתי נסבלים"? "איך אתה יכול לסבול את זה? בואו נצא מכאן". ובכן, זוהי הדעה שלך. ומה לגבי האחרים? קשה לכל אחד מאתנו להבין שאחרים לא מרגישים וחושבים בדיוק אותו הדבר כפי שאנחנו בעצמנו.

זוהי בדיוק הבעיה שיש לנו עם אלה שאינם אנשים רגישים מאד: הם לא מבינים עד כמה אנחנו רגישים. אנחנו יכולים להיות פשוט בהלם ולא סלחניים, בדיוק כמוהם, כשאנו מגלים שהם כל כך "חסרי רגישות או "חסרי טעם טוב", או משהו בסגנון.

ברוח דומה, אם אתם רוצים להימנע מעצבנות מיותרת בבית, למדו לגלות לפחות מעט סבלנות לאי סדר ואי נוחות למען הסובבים אתכם, או פשוט על מנת שתוכלו להירגע וליהנות. העריכו נכון את הרכוש היקר ביותר שלכם: אנשים חשובים יותר מדברים ."הפחתת קפדנות יתר זו תעזור לכם להיות אנושיים יותר. ככלות הכל, רוב בני האדם אינם כאלה מסודרים ונקיים מאורגנים וזהירים כמוכם.

אגב, התרופה הטובה ביותר היא להביא ילד לעולם. הארונות שלכם יהיו בלגאן אחד גדול במשך עשרים השנים הבאות וכנראה שתמיד תמצאו ביסלי או במבה מתחת לספה. או שאתם יכולים להשאיל ילד. או לאפשר לעצמכם להיות קצת יותר ילדים. זה יהיה נחמד, לא?

בוטחים מדי ואז המומים מדי​
בגלל שאנו נוטים לצפות שכולם יהיו כמונו, שמתי לב שאנשים רגישים רבים עושים את עבודתם פשוט בשקט, ומצפים שהאחרים יבחינו בכך ויעריכו אותם. הם מצפים שהעולם יהיה הוגן. לפעמים זה עובד טוב, אבל לעתים קרובות יותר לא תקבלו הכרה בהשקעה הגדולה שעשיתם. דווקא האדם המהלל את עצמו בלי לעשות חצי ממה שעשיתם, הוא שמקבל את השבחים ואת ההעלאה בדרגה או בשכר.

כתוצאה מכך אנשים רגישים מאד נעשים המומים, ממורמרים, ציניים, אולי פסיביים- אגרסיביים, מתחילים להגיע באיחור לעבודה וכן הלאה. כך שצל המצפוניות, החריצות והצניעות שלנו מהווה בסיס לאמונתנו הסודית לפיה ההשקעה הגדולה שעשינו אמורה להיות מתוגמלת בהתאם.

ברם, אנחנו צריכים לזכור שאנשים שאינם "רגישים מאד" לא שמים לב לדקויות! הם לא מגיבים לרמזים! והם יכולים לפרש את העבודה החרוצה שלכם בצורות שונות. לפיכך, השתמשו בעיבוד המעמיק יותר שיש לכם על מנת לזהות מתי אתם הופכים להיות בלתי נראים, ואז דאגו לכך שהאחרים יראו אתכם.

על היותנו אקסצנטריים ומקפידים יתר על המידה ​
לבסוף, עם כל היכולת שלנו לחוש את מה שקורה סביבנו, אנו עלולים לאבד קשר עם המציאות אם נבלה יותר מדי זמן לבד, על מנת להגן על עצמנו מפני גירויי יתר. כדאי לנו להישאר חלק מהחברה אם אנחנו מתכוונים לתרום לה מהמיטב שבנו . נסו למצוא דרכים נוחות עבורכם להתעדכן בחדשות, באופנה האחרונה בתחומים שונים, בתחומי עניין של דורות אחרים ובקבוצות אתניות אחרות. זה יבטיח לכם אינטואיציה מדויקת יותר בכל מצב נתון.

זה לא היה כל כך נורא, נכון? אם נהיה מודעים יותר אפילו להיבט אחד של הצל שלנו, הדבר יעשה אותנו אישיות מפותחת יותר, וכמו כן נהיה פחות שיפוטיים כלפי האחרים.

Read Full Post »

יקרים,אנשים רגישים | המנהיג הפנימי

בפוסט הקודם קיבלתי תגובה מאודליה ומצאתי לנכון לכתוב את התשובה שלי בפוסט נפרד. אולי מה שכתבתי ישמש עוד מישהו.

אודליה כתבה:

ביאטה יקרה
תמיד נעים ומחמם לקבל ממך מסר. אני מוצאת את עצמי קוראת מיילים ממך (שנשלחים לעיתים רחוקות) עם הרבה שקיקה רצון ללקט כל מידע ולהרגיש שיד מישהו שמכיר את התופעה מכל היבטיה ואפילו בתחושתי אולי קצת הנהיג את העדר הזה .
בהקשר הזה אני חייבת לפתוח את הלב ולהגיד שהעזיבה הפתאומית והלא מוסברת שלך את הפורום בעבר ,השאירה הרבה תחושה של החמצה ואצלי אפילו בילבול…
דוקא בגלל שלא מדובר בפורום רגיל… הרגשתי שהייתה לך נגיעה בכולנו , והעובדה שעזבת 'בלי הסבר' הייתה מבאסת ותמוהה.
יהיו סיבותייך אשר יהיו ואני כמובן מלאה בהערכה וכבוד אלייך, ודוקא בגלל כל זה -לי שווה היה להבהיר את הרקע ול לנו הרגשה שאת אולי לא תנהלי את הפורום אבל את תמיד תהיי חלק מהקהילה. ואת זה לא כל כך השארת לתחושתי
בהערכה מהולה בכאב .מאחלת רק טוב

אודליה יקרה,
מה שכתבת מאוד נגע בי ולקחתי לעצמי זמן לענות לך.
נכון, נעלמתי, אבל, בכל זאת, כתבתי על זה כאן.

אני מאוד מבינה ללבך ומעריכה ששיתפת את תחושותייך. לעתים קרובות כשאנחנו חשים מצוקה, בלבול או חוסר הבנה של עצמי והסובבים אותנו בתחומים מסויימים, יש לנו צורך לפנות למישהו אחר. מישהו שיודע יותר מאתנו, שיש לו יותר נסיון חיים או נסיון מקצועי, מישהו שבתקווה יידע לענות על שאלותינו ואולי גם יוביל אותנו אחריו.

אני בכוונה כותבת "אנחנו", כי גם אני מוצאת את עצמי לא מאט בסיטואציה אלה. כשאני פוגשת אדם כזה והוא מצליח לגעת בחיי, אני במהרה שוכחת שהוא בן אנוש, בדיוק כמוני, עם נסיבות החיים משלו, בעיות וחולשות משלו. הדבר מעורר בי ציפיה שהוא ימשיך להאיר את דרכי ללא הגבלה וללא שום תנאי. זאת נקודה מצויינת לעצור ולהיזכר ביכולת הפנימית שלי להנהיג את עצמי.

כיום עומדים לרשותנו אין סוף מקורות מידע: ספרים, סדנאות, מפגשים, מטפלים. חשוב לזכור שזהו דווקא המנהיג שבתוכנו שמעודד אותנו לחפש את התשובות ומכוון אותנו למי לפנות ואיזו עזרה לקבל. גם אם הדרך נראית מפוטלת וגם אם לא תמיד מגיעים לבדיוק מה שחיפשנו. לא מזמן ראיתי סרט – "לאנצ'בוקס"  ושמעתי בו משפט נפלא: "לפעמים הרכבת הלא נכונה לוקחת אותך לתחנה הנכונה".

אז גם אם מצאנו לעצמנו הכוונה וגם אם היא נעלמה, מי יודע, אולי זו רק התחלה של משהו אחר. אולי זה הזמן לפנות יותר מקום למנהיג הפנימי ולאפשר לו להתפתח ולהוביל אותנו. בסופו של דבר, האחריות להציל את עצמנו היא עלינו ואל לנו להשאיר את הכוח בידי האחר.

.
חג פסח שמח,
באהבה,
ביאטה.

Read Full Post »

אנשים רגישים | ציפיות של הורים

מאת: שי מיארה

 אני אתחיל במשהו קטן שגרם לי השבוע להרבה תרעומת נפש. ביום ראשון ערב החג, ישבתי בשולחן עם כל המשפחה שלי- אבא אמא, אחותי וחבר שלה ואחי הקטן. כולם דיברו ודיברו ורק אני שתקתי. אף אחד מיושבי השולחן לא שם לב או הרגיש במועקה שלי. לכך שאני לא מחייך, לא שמח. כל אחד בעולמו הפרטי.

 אמא עיקמה את פיה כשאמרתי שאני רוצה לצאת לטייל. "למה לא תשאר איתנו, תראה לנו תמונות של החינה של ש', אני רוצה לראות!" ואבא רצה שאוריד לו סרט חדש מהאינטרנט. לא היה לי כוח אליהם. איכשהו נושא השיחה התגלגל למה שקרה שבוע קודם לכן- רבתי עם אמי ואחותי (השניה) על כך שהם צעקו על אחי שהביא בחורות לבית (רק כדי לעשות להן פן בשיער), ואני, כמו אח גדול וטוב יצאתי להגנתו.

 אתם צריכים להבין שאני בחור רגיש. מאוד רגיש. כל מלחמה, כל עקיצה, כל ריב שקורה בבית, אפילו אם זה לא קשור אליי- אני חייב להתערב. ולמה? אלף, כי אני אח בכור וזה מה שמצופה ממני לעשות. בית, כי אני חייב להגן על החלש, על זה שלדעתי צודק בויכוח ומאשימים אותו לשווא. כי אני מזדהה איתו. אני חש את המילים שאומרים לו כאילו הן מכוונות אליי. כזה אני.

 מה שקרה זה שבמקום להגן עליו הסתערתי מלא זעם על אחותי ואמי במקום להרגיע את הרוחות, וכשראיתי שאני יותר מדי כועס ומושפל, לקחתי את התיק ויצאתי מהבית. עזבתי ככה בערב החג הראשון ומלא זעם הסתובבתי ברחובות, מסתכל על סוכות של אחרים כשבליבי קנאה בהם ובושה על כך שהגבתי בכזו חריפות מטופשת כל כך. בסוף הדברים התגלגלו לכך שעשיתי את הערב חג הראשון אצל חבר של אחי ואחרי זה ישנתי אצל חבר במקום לחזור לבית.

כי לא יכולתי לחזור. הכבוד שלי לא נתן לי.

שבוע לאחר מכן, בערב החג השני, אמא הזכירה לי את זה ואמרה:" איך אני מאוכזבת ממך. אתה, הבכור, במקום שתשב ותקדש בערב חג"…

בערב, אחרי שאכלנו, הרגשתי את עצמי כולי בוער, וביקשתי מאמא כדור. אך היא כהרגלה היתה עסוקה בעולמה הפרטי. החבר של אחי שהבטיח לעשות לה צבע בשיער, התעכב, והיא התחרפנה מכך. בנוסף, היא הציקה לאבי שאין מים חמים במקלחת ולא בכיור, ועכשיו אין לה ברירה אלא לשטוף את השיער במים קרים. הבעיה היא שהיתה בעיה בצנרת מזמן לפני כמה חודשים, ואמרתי להם את זה, אך הם סירבו להביא אינסטלטור שיטפל בזה אז מרוב תסכול היא הוציאה את העצבים עליי.

 ושוב, מצאתי את עצמי מרים את הרגליים מרוב עצבים ובורח מהבית, קודח מחום.

חזרתי לדירה שלי שהשכרתי בת"א, לפינה השקטה שלי, שתיתי כדור והלכתי לישון.

 מאז, אני רק עובד ועובד ועובד, ומתעלם מכל בקשה של הוריי לבקר אותם בטענה "יש לי סידורים".

 אני לא מספר הכל, זה רק על קצה המזלג. אני לא מספר לאיש על הרגעים בהם המועקה אוכלת אותי מבפנים, כמו גוש ממאיר, ואני מתמלא דכאון ויאוש ברמה כזו, שאני לא מסוגל להזיז שריר, רק לבכות מבפנים. אפילו היום זה קרה. כמו גל של חושך שעוטף אותך מבפנים ומתלפף סביב הלב באחיזת ברזל, חוסם כל קרן אור שמנסה לחדור מבעד לעלטה.

בימים כאלו לפעמים, אני חושב מחשבות שאסור לי לחשוב בכלל. אך זה יותר חזק ממני. זה בלתי נשלט.

 הלכתי לייעוץ בתקשור עם מלאכים, והמתקשר אמר לי להתבודד ולהקשיב לעצמי (כמו במדיטציה) ולהעלות על הכתב כל מה שעולה לי, במשך 40 יום, ולהניח תפילין. המנחה בסדנה אמרה לצייר בדף איך החיים שלי נראים לי כעת ולהביא את זה איתי למפגש הבא.

 אני פוחד להביא לה דף שחור.

 הכתיבה מקלה על המועקה, כן, אך לא לגמרי. כולם אומרים שכדאי לפנות לפסיכולוג, אך מישהי אמרה לי שהוא רק יקח ממך כסף ויקשיב לכל מה שיושב לך על הלב, אך הוא לא יתן לך כלים לטפל בשורש הבעיה. רק תרופות פסיכיאטריות, ולהן יש תופעות לוואי.

ואני לא רוצה להגיע לזה.

זה יושב על הלב. כל סך החיים מתנקזים לרגע הזה, למה שאני כיום. אני יושב לפעמים בלילות ושואל את אלוהים: למה? למה אני? למה נולדתי דווקא במשפחה הזו? למה אני רגיש כל כך? למה כואב לי כל כך? למה אני לא נהנה מהחיים כמו כולם?

לפני כמה ימים קראתי רשומה " מדריך להורה למתבגר"

והכל נכון שם. אך אני הייתי מוסיף עוד כמה דברים, בעיקר להורים לילד ראשון:

-תפסיקו לצפות מאיתנו להיות מושלמים כמו הבן דודה המוצלח או הבן המוצלח של השכן או התלמיד המוצלח בכיתה- כי זה דופק אותנו.

-תפסיקו לצעוק עלינו בגלל משהו שאתם נכשלתם בו, כי זה דופק אותנו.

-תפסיקו להזכיר לנו שאנחנו רק ילדים כל הזמן ושאנו לא יודעים כלום, כי זה דופק אותנו.

-תפסיקו לצפות מאיתנו להחזיר לכם אהבה כשאתם בעצמכם מתקשים לספק אותה ומתרצים ב"אנחנו הבאנו אותך לעולם עכשיו אתה צריך להחזיר לנו בכל רגע בכל יום"- זה דופק אותנו.

– תפסיקו ללמד אותנו מה אסור ומה מותר, כי זה מגביל את הדמיון שלנו.

-תפסיקו לשפוט אותנו לפי המגרעות שלנו, כי זה חוסם את היצירתיות שלנו.

תפסיקו לבקר אותנו על היחס המזלזל שלנו כלפיכם, כי אתם הם אלו שיש להאשים. לא אותנו.

אתם קיבלתם אותנו נקיים וטהורים. דף חלק. מה שקשקשתם והעמסתם על הדף הזה במשך השנים, היא אחריותכם שלכם בלבד. אל תתעלמו ממנה.

כי כשאתם לא תהיו עוד, הילד יצטרך לחיות עם כל המטען הזה לבד, עד סוף ימיו.

כל שאני יכול לומר להורים של ילד הוא זה:

תעודדו את ילדכם ללכת לפי צו ליבו, לא משנה הבחירה שלו ותשלימו עם כל החלטה שהוא עושה בין שהיא ישרה בעיניכם או לא. אסור לכם בכלל לכוון אותו בצעדיו הראשונים. עליו לצעוד לבד, ליפול לבד, להחליט לבד. ספקו לו כתף תומכת להשען עליה כשקשה לו, אך אל תדריכו אותו. העניקו לו אהבה ללא תנאי, חבקו אותו מדי יום. הרעיפו עליו אהבה כשצריך, לא מוגזמת, והקפידו להתייחס אליו מקטנות כאדם עצמאי השווה לכם. אם תעשו זאת, תקצרו יום אחד, מוקדם מן הצפוי, את פירות עמלכם.

אך אם לא, עדיף שלא תביאו ילד לעולם בכלל. ככה תחסכו את הכאב והסבל שיגרם לו ולכם.

 מאת: שי מיארה

miara2261@gmail.com

.
ץץץץץץ..

Read Full Post »

רגישות לרעש | אנשים רגישיםחברים יקרים,

אני שמחה לספר לכם שבעקבות פנייתי לשלוח אלי שיתופים אישיים עם הכלים שמעצימים אותנו, האנשים הרגישים, קיבלתי לא מעט טקסטים בנושאים שחשובים לכולנו. הנושא הראשון הוא

איך אנשים רגישים מאוד מתמודדים עם הרעש?

איזה פתרונות אתם מוצאים?

.

להלן המכתב שקיבלתי מ"כנענית" (שם בדוי):

מאוד שמחה שיש שדה שאפשר שם לחלוק את הרגישיות והמוזרויות. בתקופה האחרונה אני נחרדת כאשר עולה לאוטובוס  הנהג מוכר  כרטיס ועד שהנוסע תולש אותו הוא מצפצף.  הגעתי למוזיאון ישראל בירושלים יש המתנה אורכה בכניסה – וכל  מבקר שנכנס  מכשיר מצפצף ואני   מאוד  מזדעזעת. דלתות חורקות במוסדות אקדמיים כאשר מגיעה לימי עיון,  בבתי מלון מיד מגיע איש אחזקה- אבל באונ'  תל אביב ובר אילן  וגם בקופת חולים הכל חורק- כן קשה להיות יהודיה ורגישה.  הייתי בקונצרט והכיסא עליו ישבה הנגנית חרק עד שאיתרתי את התקלה  ויצאתי סבלתי…. והיא נגנה וניגנה   מה הפתרון? לא מסוגלת ללכת עם אטמי אוזניים  ושלא לדבר על רגישות לעוולות למכוניות שחונות במפרצי – נסיעה  ומונעות מאנשים מבוגרים לעלות לאוטובוס וכן הלאה וכן הלאה.  אולי  נעשה הפגנה בתל אביב?  איך נעשה מחאה חברתית על הרעש הגובר –  השיחות בסלולרי בכל המרחב  לא נותנות רגע של שקט…
אשמח לתגובות.

 כעבור כשבוע "כנענית" שוב כתבה לי:

"להלן מכתב  קיבלתי מהביטוח לאומי בעקבות תלונתי על  הצפצופים בעמדות ההמתנה.  "בהמשך לפנייתך בעניין הצפצופים בביטוח הלאומי. אנו בתהליך מתקדם להחלפת מערכת תורים שתשנה את דרך הכריזה ללקוח. אני תקוה שמערכת זו תהיה יותר טובה מקודמתה.  שוב תודה על האכפתיות ותשומת הלב – וולין צפורה לוגיסטיקה."  מסתבר שאפשר להעלות את המודעות של המוסדות. אני רואה בכך  התחלה מבורכת של העלאת המודעות לצרכים שלנו- אנשים רגישים מאוד.

להשתמע בשקט.

כנענית.

אז מה דעתכם, חברים? מה עוזר לכם או איזה מאמצים אתם עושים כדי לעזור לשפר את איכות השקט שמסביבנו? אתם מוזמנים לשרשר כאן, בהמשך לפוסט את הרעיונות, ההצעות והתגובות שלכם.

תזכורת לגבי נקודות מנחות לכתיבת שיתופים כאן…

נשתמע בעוד שבועיים!

באהבה,

ביאטה.

Read Full Post »

מאת: אוריה, חבר הקהילה של אנשים רגישים מאוד. אוריה ישמח לקבל את תגובתכם כאן בדף זה בהמשך העמוד.

"רגיש מאוד", "רכרוכי", "עדין נפש" אלו מיני תגים לאישיות יצירתית ועמוקה למכביר, כזו שהשיח הפנימי בה ועולמה הפרטי רבי עוצמה הם.

פירותיה רבים הם, אך לצידם רבים עוד יותר קשיה, כילד תם ברחוב סואן ודורסני, נחבאת ונחזית כביישנית.

שאלת הרגישות הגבוהה כברכה או קללה נעוצה בעצימות הקושי איתו מתמודד הרגיש, אך האם לא ניתן להפריד את הקושי מן הפרי? האם יש לקבל התמודדות נפשית כמובן מאליו כמחיר פרי הרגישות? לעניות דעתי נראה כי ההפרדה אכן אפשרית.

הכרה בעצם קיומה של הבעיה הינה שלב ראשוני והכרחי בדרך לרפוי, נסו להיזכר בתקופה שלפני שנחשפתם למונח "אדם רגיש מאוד", את רובנו פקד אושר פנימי ומעין נחמה, "יש עוד כמוני", ובעצם מציאת שם לבעיה ותקווה לתמיכה ועידוד, אך עם כל משקלם של אלו נשאר הקושי בעינו.

יש להכיר בקושי כלא רצוי וכתוצר לואי, ללא קבלת הקושי הנפשי כאלמנט נפרד ושלילי שיש לתקנו נחסום מעצמנו כל רפוי, קסמי הרגישות בעולמנו הפנימי לעיתים תשלה בנו כי הסובבים, העולם הסואן הוא הפגום והטועה, אף אם יש אמת בכך התוצאה –היבדלות, חוסר שייכות וחיבור תמשיך להישאר בעינה, העולם לא ישתנה וכל שנותר הוא לבחור האם לשנות בך מעט או להישאר עם הקושי המתמיד והרב, זהו למעשה שלב ראשוני והכרחי בדרך לסעד.

הכרה זו ליחידים מצטיירת כבגידה במי שאתה, אולם אין כך הדבר, לנצח תישאר אותה ישות פנימית עמוקה, יצירתית ורגישה, אין כל ניסיון ויומרה לשנות או לכפור באופי אלא בפן ההתנהגותי, האינסטינקטיבי והמפוחד, הנדמה כבלתי נשלט, אותו יש לאזן ולמתן לצורך השתלבות תקינה בחברה שבהעדרה רב הקושי וההתמודדות הנפשית.

כך למשל השקפת עולם, הנגזרת ממיקום המשקיף, אדם שלכל אורך סרט חיו לוותה כחלק אינטגרלי התמודדות נפשית, מאחת לשנייה, מכואבת יותר לכואבת פחות, אינה דבר של מה בכך, אדם שכזה ישחיר את השקפת עולמו לכואבת ונטולת אופטימיות, השלכותיה של התמודדות נפשית מתמשכת הינה רחבת היקף, מנגד השלכות פיסיות רבות עוצמה כמקור לחוליים רבים(סוכרת, לחץ דם, התקפי לב וכו') ומאידך תעוקות נפש ותחלואיה הרבים, העולה מכל זה כי אין להקל ראש בהתמודדות נפשית מתמשכת וכל שכן שאין להזניחה או ליפול שבי לקסמיה היצירתיים.

אם כן אפוא מצויים אנו במערך הישרדות לא מבוטל, במלחמה פנימית המעיבה על רבדי חיינו למכביר, שלא לומר על כולה, התבוננו לרגע, היש בכם שחדלו מלשרוד?, היש בכם שנכנעו בפן מסוים?, נסו לצפות קדימה במשקפי המציאות העכשווית, האם נראה האופק עכור כתמול שלשום?, ללא הישרדות ולוחמה פנימית התשובה לשאלה זו תהא בחיוב.

הישרדות במובנה הראשוני הינה הישארות בחיים והמשך קיום. במהותה כוללת בתוכה מאבקים ומלחמות, כשאדם חדל מלשרוד הרי שהוא כקרבן למפגע הראשון שיחריבהו, ואפשר שיהיו כמה במצטבר, מכל מקום היסוד לכך הוא כניעת האדם.

בעולם רב גווני נדרשים אנו למלחמות רבות, להישרדות במספר מישורים, כגון מישור כלכלי, חברתי, משפחתי, נפשי וכו' כל אדם ומאבקיו השונים בארצו הפרטית.

כישלון וכניעה במישור מסוים אפשר שיהא זה תחום שולי שיימוג ואפשר שיהא בתחום מרכזי בחייו שיאפיל כסרטן ממאיר, יכרסם ויכבוש שטחים נוספים.

השלב השני הוא קימוט הבעיה- בדרך כלל קושי נפשי ספציפי מעיב ומשליך על אלמנטים שונים ואלו בתורם ישפיעו גם הם, מעין תגובת שרשרת, כך למשל אדם רגיש מאוד שיתלונן על בדידות, דימוי עצמי נמוך, העדר מציאת עבודה, העדר התמדה, נדודי שינה וכו' ניתן יהיה בזהירות רבתי(שמא יש חולי אחר המצריך היועצות מקצועית) להבחין בין טפל לעיקר, בין עילה לעלול, בין סיבה למסובב- בין הקושי הגרעיני שמקרין ומזין את ילודיו.

אף כאן בזהירות רבה, וכבר כתבתי על כך בעבר("איזה חיה תרצה להיות") כי לרוב יסוד הרגישות המוגברת נעוצה בפחד, אדם רגיש מאוד הוא אדם מפחד מאוד, מפחד להיפגע ביודעו עוצמת הכאב, להלן מספר דוגמאות:

#הקושי באינטראקציה חברתית- נובע מן הפחד בפוטנציאל הפגיעה שיש בעצם הקשר ויצירת הקשר החברתי שמא יגידו, שמא יחשבו, שמא יסרבו, שמא ושמא, יגבר הפחד כשהקשר החברתי המיוחל הינו עם המין השני, ככל שהצורך גדול יותר פוטנציאל הפגיעה רב יותר, לשון אחר –חברויות משמעם היחשפות, חשיפת צדדים ופרטים על עצמי, חברות עמוקה ואינטימית יותר משמעה חשיפה עמוקה יותר, חשיפה היא פוטנציאל לפגיעה, מעין נקודת תורפה, כל חשיפה היא נקודה לפגיעה, מי שמפחד מפגיעה לא יחשוף בנקל את נבכי ליבו.

#דוגמה נוספת הינה קושי במקומות הומים ורעש- אף כאן הרי שבמקומות אלו "הפיקוח" הפנימי של הרגיש על הנעשה סביבו קטן מעצם המעמד, דבר המגביר תחושת מבולבלות ותשישות מעצם הניסיון לפקח.

#כמו כן תופעת ה"עוררות יתר" אף היא נועדה לצפות את הלכי רוחו של הנמצא סביבי, לצפות את שעלול לקרות ולא להיות מופתע שמא יהא מפגיע- עומדים אנו "על המשמר".

# התפרצויות זעם ממה שנראה בעיני אחרים כשטויות- מונע מהעמקה שמובילה לתקיפות-אף זאת מן הפחד והמגננה.

#הפחד מכישלונות מביא להססנות ולעיתים לגמלוניות שנחזית כהבנה וקליטה איטית.

# העובדה שאדם רגיש נפגע בקלות יחסית שבמצבים מסוימים אדם שאינו רגיש לא היה נפגע נעוצה אף היא בפחד-ניתן להסביר זאת בדרך משל- המודעות שבדרך מסוימת צפונה סכנה לא ברורה גורמת לנו לתור אחר הסכנה או כל רמז אליה ולהקדימה ובכך נמנע מאתנו להלך לבטח ובשאננות, כך שאף ללא קרות הסכנה ממנה חששנו או קרות הסכנה באופן זניח-יבעית אותנו רבות מכוח המודעות הרבה אליה, מודעות מפחד להיפגע.

#העובדה שאדם רגיש מתקשה להתאושש מפגיעה ועלבון ו "סוחב" את אותו עלבון איתו ביתר שאת מן הלא רגיש -אף היא נעוצה בפחד, הפחד מן היותנו נפגעים-היותנו נמצאים בזירה שממנה חששנו גורמת לפרשנות והעמקה למאורע העלבון, לסיבת שונות למניעיו, להשלכותיו ומחשבותיו של העולב עלינו, כל אלו מעצימים את החשש הפנימי, האי שקט שמוביל לעיתים מגודל החשש לרחמנות והקטנה עצמית.

כן על זו הדרך, נראה באופן ברור כי נפשו של האדם הרגיש "לא לוקחת סיכונים", "בודקת" יותר , נוברת ועסקנית יותר, מפחדת יותר! מן הראוי להעיר כי תכונות אלו הינם נחלתו של כל אדם אך רבה עוצמתם ביתר שאת אצל הרגיש, כל אדם מפחד אולם האדם הרגיש מפחד יותר.

כשהבנו ליסוד החורג בנו שבעתיו מונעת התנהגותנו החורגת מן הכלל(יש המתקוממים מן המונח "חריג" אך למעשה זהו עניין מספרי גרידא, שוני הוא מיעוט ביחס לרוב, אין זה אומר שהשוני/חריג אינו טוב או קלוקל, אלא היותו מיעוט, במקרה זה יש לו השלכות שליליות שברצוננו לפטור)-הפחד, דמינו את עצמכם מתהלכים ללא פחד, באותו "ביטחון" והעדר חשש שהנכם מסתובבים בביתכם, או מדברים עם בני משפחתכם הקרובים לכם-דמיינו מצב זה בשגרת היום יום-והבינו עד כמה עוצמתית היא.

פחד הוא עניין מסועף בספרות המקצועית, מורכב מארבע יסודות וקיימים לו סוגים שונים, כך למשל ההבחנה המקצועית בין פחד לחרדה היא כי פחד נובע מאובייקט ספציפי ומוגדר אולם חרדה הינה מאובייקט כללי ולא מוגדר. באופן זהיר ניתן להצביע כי על חלק ניכר מסוגי הפחד ישנו רפוי יעיל הנקרא "חשיפה", חשיפה של המפוחד עם פחדיו מפיגה בו אט אט את פחדיו, כשאנו חשים "קפואים" במצבים מסוימים או לחוצים, נמנעים ונרתעים מדבר/התנהגות או כל שהוא שטמוע בנו כמזיק/מפחיד/לא טוב- בהתנהגות זו איננו מתמודדים עם הבעיה, חיזוי טוב והבנה מופשטת מפיג את הפחד או לכל הפחות מקטין אותו, כשאדם יודע יותר-חשוף יותר- על אשר יחשוש כך יקטן חששו, כשהעציץ נפל למפתיע מהשולחן מה רבה הבהלה, אולם כשראינו את הילד הקטן משחק איתו לא נבהל כזאת בהיות פרטי המאורע ידועים וצפויים (להבדיל מסכנה לא ברורה), כך למשל בפחד מסוג פאניקה עולה ממספר מחקרים כי יסוד התקפי הפאניקה מונע מפירוש ובהבנה לא נכונה לביטוי או אובייקט מסוים, הסברה והבנה מחודשת תרמה לרפוי, כשאנו נרתעים מדבר מסוים, כשאנו מתנהגים בצורה חריגה האופיינית לנו, יש לשאול ראשית ממה אנו חוששים, מהו גרעין הפחד באותו מקרה, לאחר זאת עלינו לנתק הכל ולהבין ממה אנו כל כך חוששים באותו גרעין, מה כבר עלול לקרות ומה יקרה אם קרה, המודעות והמחשבה יפיגו את החשש ויפתחו צוהר להזדמנות שונה, כך למשל אדם החושש ממפגש חברי או עם בן זוג חדש, יש לקמט את הפחד, ממה אני באמת חושש, למה אני חושש מזה, מה יקרה במקרה הכי גרוע בשגם קרה כבר לאחרים ואין זה חריג ושונה כנדמה בעיני, ככל שהאי ודאות תתעמעם הפחד יקטן, ככל שהחושך ידעך הביטחון יעלה, בתחילה של השיטה יש לאמץ זאת בחששות מוגדרים, במצבים ספציפיים, אט אט, כשזה מצליח, כשפחד מסוים נמוג ופחד אחר דועך, חלה מגמת ירידה, ישנה תאוריה שמסבירה חרדה מוכללת בכך שמירוב שחווים פחד קל מאוד לחוות אותו להבא. נראה כי ניתן לגרוס גם להפך, כשמפיגים אט אט פחדים הביטחון הכללי עולה, קל יותר להפיח פחדים.

Read Full Post »

Older Posts »