הרהורים, מאמרים

משבר אמון

מאת: ענבל אלידעמשבר אמון | אנשים רגישים | הצפה רגשית

אני מרגישה שאני לא מצליחה להכיל, לעבד, את כל הניואנסים של העולם הרגשי שלי. ושל העולם מסביב – את הדקויות של האינטראקציות החברתיות.

אני מוצפת. כורעת תחת עומס המידע, האינפורמציה, המסרים.

ככל שאני מתבגרת, כרונולוגית ורגשית, אני יותר רגישה לזה. הסנסורים הופכים יותר ויותר רגישים.

ואני מגיעה להצפת יתר, לoverload– שלא מאפשרת לי להגיב. אני מתאבנת. קופאת. נכנסת למין מצב של הלם. הדימוי של הארנב בלילה, שקופא מול אורות הפנסים, שמתאבן, הוא דימוי שכל הזמן מלווה אותי.

אני מרגישה את הארנב הזה.

ככל שהרגישות מתעצמת, המילים מכשילות ומרגישות לי כמו אבן נגף, במסע להתחברות אל האחר.

זרם התודעה שלי הפך יותר ויותר אנרגטי, מופשט, תדרי – והמילים – מפגרות אחריו. משמשות תחליף פגום בלבד, חלקי, לוקה – בהתאוות ובכמיהה לשתף בעולמי הרגשי, להתחבר חיבור אמיתי. אותנטי.

ככל שאני מחכימה, הארסנל המילולי הופך לבלילה סמיכה, עמומה, חסרת צורה, שממנה אני מתקשה לשלוף את האביזר המדויק לו אני זקוקה. ככל שאני מחכימה, אני נשמעת יותר טיפשה. ועילגת.

פעמים רבות אני מגלה בדיעבד, מה היתה המילה המדויקת לה הייתי זקוקה, כדי לתאר חוויה, או כדי להתייחס לחוויה בצורה שתהיה הולמת את קולה של נשמתי באותו רגע. פעמים רבות מילים בעברית לא מספקות בלתאר את מה שמבקש להתבטא. אני מוצאת את עצמי חושבת באנגלית ובעברית לסירוגין. זרם התודעה קופץ מאחת לשנייה והחוויה היא של עוד בלבול.

גם עכשיו, בשעה שאני כותבת את המילים האלו, אני נאבקת במשפטים מסוימים בחיפוש אחר המילה שתשלים את הפזל באופן המדויק.

זוהי תחושה מאד קשה של מעין חוסר אונים כרוני. מעין היות תמיד "על יד". כמו החמצה דקה ומרומזת, אבל נוכחת כל הזמן. כמו רעלה שקופה, כמו מסך עדין – כמעט שקוף, אבל עדיין, מסך – ההופך את החיבור השלם, המוחלט, לבלתי אפשרי. למשהו שמרגיש קרוב, אבל המסע אליו נדמה נצחי. כאילו לא ייגמר לעולם. כמו השתרכות רבת ימים במדבר הסהרה, מדיונה לדיונה, מבלי שניתן יהיה להצביע על דבר ולומר: "לשם אנחנו הולכים".

אני מרגישה כמעט כאילו התרגשה עליי נכות אומללה. מחלה כלשהי. כאילו נפלתי בידיה של איזו מחלה ניוונית, ההופכת אותי ליותר ויותר עילגת ובסופו של דבר, אילמת.

וחסרה לי מאד חווית הנראות. אני מדברת עליה כעת, כמו שמדבר ההלך באותו מדבר סהרה על מים, לאחר ימים בהם צעד בו מבלי שבאה טיפה אל פיו. כך אני מרגישה ביחס לחווית הנראות. כל כך הרבה זמן לא בא טעמה אל פי. ואני כה צמאה. ונפשי כה יבשה סדוקה מהיובש.

והיא חסרה לי, אני אומרת, משום אותה בגידה של המילים. משום אותה בגידה של המנגנון הלשוני. אותה מכונה מופלאה המקבלת בצידה האחד, כחומר גלם, את כל היקום כולו – שהרי כל היקום כולו נמצא בעולמו הנפשי של אדם בכל רגע ורגע – ומצד שני, מנפיקה היא מוצר מוכר, אחיד, שמקיים כללי שפה, תחביר, צורה. והמוצר הזה. המהודק. הספציפי. שיש לו אמצע, התחלה, סוף. שיש לו צורה ואפשר להטביע אותו על נייר, על חותם קול. המוצר הזה מגלם בתוכו את כל האינסוף שנכנס בצידה האחר של המכונה.

ובכן, אותה מכונה, אני מרגישה, אצלי השתבש תפקודה. ואני מרגישה לכן, מודרת. נמצאת, אבל לא נשמעת. כמו עומדת על שפת אי בודד ומנופפת בידיי וקוראת לעזרה וזועקת, אבל איש לא שומע. כמו אדם הלכוד בתוך ארון מתים, קבור באדמה, לאחר שנחשב בטעות למת, הצועק בגרון ניחר – אני כאן! אני חי! לא איבדתם אותי! אתם עוד יכולים להנות ממני! אני עוד יכול להיות בחייכם!.. אבל איש לא שומע.

וגם עכשיו, אחרי שעצרתי, וקראתי את כל המילים שכתבתי, אני מגיעה לאותה מסקנה – שהן לא משקפות את מה שרציתי להגיד.

11 תגובות על ״משבר אמון״

  1. לפעמים המילים הן לא המימד המדויק לנו כדי לתאר את מה שאנחנו מרגישות בצורה מאוד מדויקת מבפנים. אנחנו חיות בעולם של מילים, אבל מילים הן לפעמים משהו מאוד מצומצם למשהו ענק שאנחנו חוות מבפנים. אז אולי לא מילים? אולי דרך אחרת? דרך תנועה? או ציור? או פשוט לחכות עוד ועוד עד שהמשהו הזה שברור מבפנים יתבהר.

    זאת לא עילגות, זאת רגישות ועומק פנימי, וזה מופלא.

  2. תודה תודה תודה על השיתוף . כל כך מדויק לדברים שאני חווה ולא יודעת איך.
    הכל נורא חד ומהיר. המעברים – התנועה וכל מה שקורה מסביב. המון עוצמה ואיתה
    המון בלבול .איך לנווט ולהיות ולהכיל..המון איך ולמה.

  3. רוצה להמליץ לענבל ובכלל לכל הרגישים כמונו לנסות סדנת MBSR. Mindfulness based stress reduction. לי באופן אישי מאוד עזר להתמודד טוב יותר עם הצפה רגשית. עשיתי אצל סיגל ששון.

  4. מההבנה שלי הרגישות היא חלק מהמהות, לא כל המהות, וזה מחמיר עם הגיל בגלל הגברת מודעות ובגרות וכו' מצד אחד והקטנת החיוניות הטבעית והסביבה המוגנת מצד שני בהתאמה.
    טוב לחוות המהות כולה, מה שזה לא אומר, כאשר ערוצי הרגישות ומודעות נכנסים לפרופורציה הנכונה במיקס הכולל.
    כדימוי, לא רק להיות הפלטפורמה של המשאית אלא גם המנוע ותא הנהג.
    איך? כנראה לכל אחד הדרך שלו…

  5. יפה כתבת,
    נוכחים המתח והפער בין יופי הכתיבה לרגשות המתוארים בה,
    הכמיהה המוכרת לדיוק…
    קראת אותנו לתדר…
    זו צעקה עדינה שמסוגלת להבקיע ברכות…
    אני מהרהרת, חוזרת וקוראת את מילותיך
    עולה לי הדימוי של פלסטלינה קרה שנחוץ ללוש ולרכך
    מי ייתן
    כי המילים והכתיבה אולי במעט ירככו לך את הקושי…

    תמר

  6. אני מוצא שכתיבה עוזרת לי מאוד. אפשר לעשות פאוזות, ולא חייבים להגיב מייד (תוכנות המסרים המיידים די מוקצות מבחינתי בגלל זה). ויש זמן לארגן ולתפוס את המחשבות.
    האפשרות הזו של לשפוך הכל במחשב, להזיז, לתקן, לשנות. וכשזה זה- זה זה.
    וגם כיף לפעמים לחזור לדברים ישנים ולראות כמה הם מדויקים ומנוסחים היטב.

    נסי לקרוא שוב מה כתבת. והפעם- כאילו מישהו אחר כתב. בלי השיפוטיות על עצמך.
    ותראי כמה זה חכם ועמוק.
    ועכשיו תני לעצמך טפיחה על השכם- זה שלך. זו מי שאת. אולי לא התכוונת, אבל יצא מדהים. לכי עם מה שיש, לא עם מה שהיה צריך להיות ולא נהיה.

  7. ענבל יקרה מילותייך הדהדו בתוכי בצורה ככ מדויקת ואף יותר מזה , לא הבנתי מדוע אני הופכת לעילגת יותר ויותר עם הגיל וכיצד זה יתכן שככל שאני יותר ותיקה במיקצוע כך קשה לי יותר להתנסח , אין לי מילים מנחמות רק הזדהות טוטאלית ומוחלטת והבנה חדה שמה שקורה הוא שיקרה , ורצון לדרך להבין ולסלוח למי שאנחנו .

  8. אני חושב שמה שיכול לעזור זה פשוט לרכוש כלי ביטוי חדשים, להרחיב את צינור הביטוי, לעבוד על העזה, לתקן את הדימוי העצמי. לא מצאתי דרך אחרת, ואני לא רוצה להמשיך לחשוב שנידונתי לחיות כך, ללא ברירות ועם עומס שהולך וגדל. בחרתי לנסות לשנות את המצב באופן אקטיבי במקום להתמודד איתו בצורה פאסיבית, שמובילה לעומס יתר גדול עוד יותר.

  9. מאוד הזדהתי עם מה שכתבת, עם תחושת העלגות והאי נראות שמחמירה עם הגיל,
    אכן זאת מלחמה מתמדת לנו האנשים הרגישים להטביע חותם בעולם הזה מבלי להפגע
    יותר מדי ולצערי זה לא נהייה יותר קל עם השנים.. תודה שהארת את עיניי.

  10. נאמר לי שבתור ילד קטן אמרתי בייאוש "איך? איך? איך?" כתגובה לחוסר יכולת להעביר פיסת רעיון לסובבים.

    לאחרונה אבא שלי שאל אותי האם אני עדיין אומר את זה.

    עניתי שכיום יש לי כבר פחות ציפיה שמישהו יבין.

    למרות: שכבר ניתקלתי בכמה אנשים שאיתם אני מצליח לתקשר, ועם חלקם אני שומר על קשר חם מאוד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s