על הצד האפל של היותנו אנשים רגישים מאוד

שלום יקרים,
לאחרונה יצא לי לקרוא את מאמרה של ד״ר איליין ארון, מחברת הספר ״אדם רגיש מאוד״, בנושא של הצד הצילי של אדם רגיש מאוד. המאמר אומנם תמציתי ולא מספק פתרונות, אך, לדעתי, ישנן בו נקודות למחשבה חשובות. לכן, תרגמתי אותו עבורכם. מי שקורא באנגלית, ימצא את המאמר כאן.

תודה מיוחדת על ההגהה לעדנה וברק.

באהבה,
ביאטה.

הערה: לצורך נוחות, המונח "The Highly Sensitive Person" מתורגם ל-"אנשים רגישים / אדם רגיש", והאנשים שאינם שייכים לקטגוריה זו מכונים "אנשים שהם לא אנשים רגישים מאד".

.

 על הצד האפל של היותנו אנשים רגישים מאוד

הצל של אדם רגיש מאוד

כדי לאזן את כל השבחים על עצמנו, מה בדבר הצד האפל של היותנו אנשים רגישים מאד? אני מעלה את השאלה לא כל כך בגלל שאני חושבת שהקריאה על הנקודות החיוביות שלכם עלולה לגרום לכם לתחושת "עליונות", אלא פשוט משום שאתם עלולים לחשוב שהמאמרים האחרים שכתבתי היו יותר מדי חד צדדיים, לא מציאותיים,  או לא הוגנים כלפי מי שאינו אדם רגיש מאד.

ייתכן שאתם רוצים לדעת את חלקו האחר של הסיפור ,הצד ההפוך: הצל של כל התכונות. כשאני מדברת על "הצל", אינני מתכוונת לבעיות שכולנו מכירים, אלא דווקא לתכונות שעלולות להישאר מחוץ לטווח הראייה שלנו – אלה שלכאורה אם נכיר בקיומן, זה יהיה כואב מדי. אך זה לא יהיה כך. אתם תראו.

ודאי שאנחנו יכולים להיות ביקורתיים!​
במה זה יכול להתבטא? ובכן, ראשית, אנו יכולים להסתכל על כל דבר בכזו מיומנות, שלא נוכל שלא להבחין בפגמים שבו )בדיוק כפי שאני עושה עכשיו!) ומכיוון שאנחנו רוצים להיות גם נחמדים, נשמור, לעיתים קרובות, את הביקורת שלנו לעצמנו. אבל במצבים מסוימים אנחנו פשוט "מרשים" לעצמנו. חלק מאתנו אולי עושה זאת עם בני הזוג שלהם או ילדיהם. אני עושה זאת כשאני מקשיבה למשהו אינטלקטואלי, הרצאה או שיחה .

רק בגלל שאני נהנית לחשוב על הדברים בצורה מעמיקה, אני מוצאת "חורים" בוויכוח, באופן בלתי נמנע. בני משפחתי חיזקו נטייה טבעית זו, מכיוון שכולם עודדו אותנו להיות  "אובייקטיביים", לבקר, ולהטיל ספק בכל דבר. הדבר הוביל, כמובן, לוויכוחים רבים במשפחה, שנמנעתי מהם בילדותי.

עם בעלי אני יכולה לקיים דיונים אינטלקטואליים ארוכים שתמיד מכוונים ל-"שיפור "הרעיונות האחד של השנייה. במצב כזה לא נוצר שום קונפליקט בינינו (לאחר שנים של אימונים). אבל כשאני נוכחת בכנס או הרצאה, לעתים קרובות מאד המרצה נפגע בגלל ההערות שלי שנוטות להישמע כהתקפה.

לכן, אני צריכה לזכור לחשוב על רגשותיו של המרצה, לזכור שהמילים שלי משפיעות על האדם שנמצא שם למעלה על הבמה. אני משתדלת להביא את "ההצעות" שלי כשהן משולבות בשבחים רבים על מה שטוב בהרצאה, ותמיד יש הרבה כאלו, אחרת לא הייתי טורחת כלל לדבר. העניין הוא שאלה שמכירים אותי כאדם אדיב במיוחד, תמיד מופתעים לראות את הצד האחר הזה שבי, שאני לא אוהבת להיות מודעת אליו. לכך אני מתכוונת בדבּרי על ההיבטים של הצל.

על היותנו שטיח רצפה רגיש​
אילו היבטים נוספים של הצל ניתן למצוא אצל אנשים רגישים? זכרו, כל הנקודות שאני מציינת כאן לא חייבות כלל להוות בעיה עבורכם. אלה הן רק אפשרויות. לדוגמא: כשאתם מוותרים בקלות רבה מדי, או מובסים בקלות, או כשאנו תופשים עמדה נחותה לערך שלנו, או כשאנחנו מתרפסים, כפופים וכנועים, צייתניים, מקבלי מרות, חלשים (חברתית, לא פיזית). במקרים כאלה אנחנו יכולים להגיד שהנתינה שלנו היא "פשוט מתוך נחמדות" או מתוך הפגנת האמפתיה שלנו. או שנאמר שלא אכפת לנו או שזה לא שווה את הטרחה הנדרשת כדי שנציג את עמדתנו.

תחושת הנחיתות הזו מונעת מאתנו להשיג את מבוקשנו, ומקשה עלינו לעמוד על כך שיתייחסו אלינו בצורה הוגנת. אנחנו "לא תופסים מקום", אם אפשר לומר זאת כך. הגבולות שלנו הינם למעשה הגבולות של האחר. לדוגמא: אנו עלולים כדרך הרגל להמשיך ולדבר בטלפון עד שהאדם האחר מנתק, וזאת למרות שרצינו לסיים את השיחה עוד לפני שעה.

התנהגות זו מתרחשת לא בגלל שבילדותנו נפלנו קורבן להתעללות ,השתלטות, היינו מנודים או שמתחו עלינו ביקורת, השתמשו בנו או התעלמו מאתנו – הורינו, אחינו או חברינו. לעתים קרובות זוהי תוצאה של דעות של אנשים אחרים שאנחנו לומדים פשוט להתעלם מהן. אולי האחרים רואים את העיבוד היסודי שלנו כסימן של חולשה. כשאנו עוצרים לפני פעולה, הם מניחים שההיסוס הזה נובע מכל מה שהם לא אוהבים בתוך עצמם או מה שלימדו אותם לדחות.

הם חושבים שאנחנו פוחדים, חסרי החלטיות, ביישנים, נרתעים, לא מכוונים להצלחה, או לא מוכנים לדחוף עם מרפקים. או שהם חושבים שיש לנו תגובה רגשית חזקה, שוב, הודות לעיבוד המעמיק שלנו של משמעות האירוע. הם רואים את הדמעות, הרעד והכעס (וכן הלאה) שלנו כחולשה, פחדנות, חוסר שליטה, וכד'. לא פלא שאנחנו מתחילים להרגיש שזה לגמרי נכון לגבינו.

אני יודעת שרבים מכם מתגברים על תחושה זו של חולשה, ומרגישים" מועצמים" יותר אפילו רק על ידי עצם ההבנה של הערך העצמי שלכם. אתם גוררים את הצל של "אני חלש "אל האור, ואולי ממירים אותו למשהו מועיל יותר, כגון ענווה, והידיעה מהניסיון האישי כמה קשה לאחרים שנמצאים במצב דומה של "שטיח רצפה", וזקוקים למעט תמיכה.

אני אף פעם לא חלש​
כתוצאה מהיחס שאנו מקבלים על היותנו רגישים מאד, אנו עלולים לחפש אפשרויות לפצות את עצמנו על הרגשת התבוסה והבושה. דרך אחת היא להפגין קרירות ואדישות שיכולות להיראות כמו, או אף להפוך, ליהירות אמיתית. השאיפה להפגין עליונות ולהיות הטוב ביותר יכולה להיראות כמו, או אף להפוך, לאכזריות, חד צדדיות – שוב, מאחר שאנו מאבדים את התחושה כלפי האחר. או שעל ידי כך שננסה להוכיח את החשיבות שלנו, אנו רק נתיש את עצמנו תוך התעלמות מוחלטת מתחושות הגוף שלנו.

איך אדם רגיש מאד מסוגל לעשות דברים כאלה? בקלות. בושה ודחייה הן רגשות נוראים, פשוט נוראים. הם מתעוררים בנו ופוגעים בנו בעוצמה רבה יותר מאשר באחרים. לכן, כמעט בצורה לא רצונית, אנו עשויים לשאוף למנוע ייסורים אלה בכל מחיר .

אנו עלולים לתת לתחושת החולשה שלנו שם "נחמד" יותר, ובכך לפטור את עצמנו מחוסר הנוחות שבה. למשל, נקרא לתחושה זו "מסירות לצדק חברתי" או שנבחר בדרך של "שירות רוחני" (לנהוג כמו ישו או בודהה), או שנחיה בקפידה הדוקה לחוקיו של אלוהים או של הטבע.

זו גם עלולה להיות תלות הדדית ישנה ומגעילה אם אתם מוותרים על עצמכם לגמרי, על כל כולכם, עבור מישהו אחר, בגלל שאתם חוששים מהכעס שלו, ומכך שהוא ידחה או ייטוש אתכם. לא ישו ולא בודהה עשו זאת. אין שום "דיבר אחד עשר" המצווה עלינו להפוך לעבד של מישהו אחר. זוהי אינה הדרך הרוחנית האמתית. אם אתה מציית למישהו בצורה לא מודעת, הדבר עלול להוביל בקלות למעשים לא מוסריים.

ישנן שתי אפשרויות להיות בלתי אנוכי: האחת – מתוך בחירה, והשנייה – מתוך אילוץ. שתי האפשרויות האלה מייצגות את הדרך היחידה להרגיש בטחון ולהיות נאהב. לפעמים קשה להבחין בין השתיים. הייתי אומרת שיציאה לדרך רוחנית של שירות צריכה להיעשות תחת הדרכתו הנבונה של מי שאינו משיג מכך רווח אישי. או לפחות חישבו האם יתכן שאדם חכם היה מסתכל על חייכם, ושואל אתכם: "מדוע אתה מאפשר למטומטמים כפויי הטובה הללו להשפיל אותך? אתה גורם להם נזק מוסרי על ידי כך שאתה מאפשר להם להתעלל בך".

צד אפל נוסף של חולשה זו הוא שאנחנו עלולים לצפות שיתייחסו אלינו כמובסים גם כשזה לא כך. לדוגמא, מתוך נדיבות, אנו מציעים לעזור לחבר לעבור דירה על חשבון היום הפנוי שלנו. אבל באמצע הדרך, לאחר שהתרוצצנו שעות, אנו עלולים להרגיש מנוצלים. היינו נדיבים מדי, "שוב". עכשיו עליכם לשאול את האדם החכם הדמיוני שלכם האם אתם באמת מנוצלים, אם תסתכלו ברמה הכללית על התמונה?

האם האדם הזה עשה או היה עושה את אותו השירות עבורכם? ומכיוון שאתם אלה שהצעתם, וכעת אתם מתחרטים על הצעתכם זאת, מי למעשה אשם בכך? הלא אתם אלה שצריכים לקיים את ההבטחה שלכם לעזור? ואולי כדאי לכם להבטיח הבטחה נוספת שלא להציע עזרה בפעם הבאה, אלא אם אתם מאד בטוחים שאתם באמת רוצים לעשות זאת? לא משנה כיצד תתמודדו עם המצב, אלה הן חלק מהאפשרויות הבלתי נמנעות של הצל הכרוכות בלהיות אדם רגיש מאד.

חוסר החלטיות​
אני מאמינה שההחלטות הטובות ביותר נעשות לאחר שאנו שוקלים את כל ההשלכות. אני תמיד מקווה שיהיה לי מספיק זמן כדי לאסוף את המידע שאני צריכה, על מנת לעשות לפחות את הניחוש המושכל הטוב ביותר. אחת הסיבות שאנשים רגישים התפתחו להיות אנשים כל כך מהרהרים ומתבוננים, היא שהאסטרטגיה שלנו מאפשרת לנו לשרוד טוב יותר כשאנו נמצאים בסביבה מסוכנת.

לדוגמא: האם יש יותר טורפים השנה, או שאנחנו בתקופת אי וודאות, או שאין הרבה אוכל עד שהגשמים יגיעו. לכן, כדי להימנע מאכילה של כל דבר ללא הבחנה ולחלות עקב כך בדיעבד, אתם צריכים לבחור בזהירות (או לשים לב לערכים התזונתיים שעל גבי האריזה). אבל בסופו של דבר אנחנו חייבים לפעול ולעשות משהו: לאכול. אנחנו צריכים לקחת סיכון.

זהו אכן סיכון בגלל שאנחנו כמעט אף פעם לא יכולים לדעת בוודאות מה הן התוצאות. מה שבריא עבורכם השנה מסתבר כגרוע בשנה הבאה. או, למשל, ניקח כדוגמא קניית מכונית. כל אתר אינטרנט המדרג את המוצרים עבור הצרכן אומר שזהו הרכב הטוב ביותר עבור הכסף שלכם. אתם יודעים זאת, כי גלשתם ימים באינטרנט, דיברתם עם אנשי מוסך, עשיתם סיבוב ברכב עד שהסוחר מלמל משהו כמו "אני לא שירות השכרת רכב".

ועם זאת, זה עדיין עלול להתגלות כחתול בשק, ואולי בקרוב תגלו שצריך לתקן את הרכב שוב ושוב. או שתגלו אחרי כמה חודשים שהמושבים לא כל כך נוחים, או שבשנה הבאה תמצאו מכונית אחרת שתעלה בכל תכונותיה על המכונית הנוכחית. אתם פשוט צריכים לקנות מכונית אחת. אתם לא יכולים לקנות את כולן.

זוהי החלטה קטנה יחסית, ומה שעוד יותר חשוב: – ניתן לבטלה. אתם מפסידים רק כסף. אך מה אם את מחליטה להביא ילד לעולם, ולאחר הלידה יתברר שלתינוק יש מום מולד רציני שיצריך טיפול במשרה מלאה למשך כל שארית חייו? מה אם אתה לבסוף מחליט שהחבר המיואש שלך הוא לא באמת אובדני, ואתה יכול ללכת הביתה לישון מעט ,ואז יתברר שאתה טועה?

לא פלא שלפעמים אנחנו לא יכולים להחליט מה לעשות! אבל זה עדיין הצד של הצל אם אנחנו לא ערים לפחד שלנו, אם אנו לא מוצאים את האומץ לבטוח ביקום או לקבל את גורלנו. אז אף פעם לא יהיו לנו תינוקות. או שאנחנו אף פעם לא נהיה מוכנים לקבל את האינטואיציה שלנו שאנחנו יכולים לעזוב את החבר לבדו אל מול רגע האמת שלו. אכן זהו צל.

מה לעשות? להיות קצת פטליסט. לנסות לבטוח, אולי בצורה לא הגיונית, שהדברים יהיו כנראה בסדר. בררו בדיוק כמה רע זה יהיה אם הדברים יסתבכו, ואז לכו על זה. ​

עצבנות​
כשאנו עוברים את סף היכולת ונהיים מוצפים, אנו עלולים להיות די עצבניים. האנשים שבקרבתנו יודעים בוודאות מהי המשמעות של המילים: "אני רוצה את החלב והעוגיות שלי. עכשיו!", ואז הם מספקים את הצורך שלנו.  איזה כח יש לנו. עדיף שנשתמש בו בצורה יפה.

לפעמים אנחנו פשוט מאבדים את זה, כשאנו לא רוצים שום דבר מאף אחד, מלבד אולי פשוט שיניחו לנו לנפשנו ושנהיה לבד. האם אנחנו מנסים לשלוט בעצמנו רק עוד קצת, עד שנוכל להיכנס למיטה ולמשוך את השמיכה מעל הראש? או האם אנחנו נהנים בחשאי מההצפה? האם אנחנו לוקחים אחריות על מה שעשינו כדי להרשות לעוררות היתר הזו לקרות? או שאנו מאשימים את האדם שהוסיף את הקש האחרון?

מה לגבי אותן הפעמים שאנו מצהירים בביטחון מלא כי גירוי מסוים – מוסיקה, ריח, עיצוב או מזון – "פשוט נוראיים" או "בלתי נסבלים"? "איך אתה יכול לסבול את זה? בואו נצא מכאן". ובכן, זוהי הדעה שלך. ומה לגבי האחרים? קשה לכל אחד מאתנו להבין שאחרים לא מרגישים וחושבים בדיוק אותו הדבר כפי שאנחנו בעצמנו.

זוהי בדיוק הבעיה שיש לנו עם אלה שאינם אנשים רגישים מאד: הם לא מבינים עד כמה אנחנו רגישים. אנחנו יכולים להיות פשוט בהלם ולא סלחניים, בדיוק כמוהם, כשאנו מגלים שהם כל כך "חסרי רגישות או "חסרי טעם טוב", או משהו בסגנון.

ברוח דומה, אם אתם רוצים להימנע מעצבנות מיותרת בבית, למדו לגלות לפחות מעט סבלנות לאי סדר ואי נוחות למען הסובבים אתכם, או פשוט על מנת שתוכלו להירגע וליהנות. העריכו נכון את הרכוש היקר ביותר שלכם: אנשים חשובים יותר מדברים ."הפחתת קפדנות יתר זו תעזור לכם להיות אנושיים יותר. ככלות הכל, רוב בני האדם אינם כאלה מסודרים ונקיים מאורגנים וזהירים כמוכם.

אגב, התרופה הטובה ביותר היא להביא ילד לעולם. הארונות שלכם יהיו בלגאן אחד גדול במשך עשרים השנים הבאות וכנראה שתמיד תמצאו ביסלי או במבה מתחת לספה. או שאתם יכולים להשאיל ילד. או לאפשר לעצמכם להיות קצת יותר ילדים. זה יהיה נחמד, לא?

בוטחים מדי ואז המומים מדי​
בגלל שאנו נוטים לצפות שכולם יהיו כמונו, שמתי לב שאנשים רגישים רבים עושים את עבודתם פשוט בשקט, ומצפים שהאחרים יבחינו בכך ויעריכו אותם. הם מצפים שהעולם יהיה הוגן. לפעמים זה עובד טוב, אבל לעתים קרובות יותר לא תקבלו הכרה בהשקעה הגדולה שעשיתם. דווקא האדם המהלל את עצמו בלי לעשות חצי ממה שעשיתם, הוא שמקבל את השבחים ואת ההעלאה בדרגה או בשכר.

כתוצאה מכך אנשים רגישים מאד נעשים המומים, ממורמרים, ציניים, אולי פסיביים- אגרסיביים, מתחילים להגיע באיחור לעבודה וכן הלאה. כך שצל המצפוניות, החריצות והצניעות שלנו מהווה בסיס לאמונתנו הסודית לפיה ההשקעה הגדולה שעשינו אמורה להיות מתוגמלת בהתאם.

ברם, אנחנו צריכים לזכור שאנשים שאינם "רגישים מאד" לא שמים לב לדקויות! הם לא מגיבים לרמזים! והם יכולים לפרש את העבודה החרוצה שלכם בצורות שונות. לפיכך, השתמשו בעיבוד המעמיק יותר שיש לכם על מנת לזהות מתי אתם הופכים להיות בלתי נראים, ואז דאגו לכך שהאחרים יראו אתכם.

על היותנו אקסצנטריים ומקפידים יתר על המידה ​
לבסוף, עם כל היכולת שלנו לחוש את מה שקורה סביבנו, אנו עלולים לאבד קשר עם המציאות אם נבלה יותר מדי זמן לבד, על מנת להגן על עצמנו מפני גירויי יתר. כדאי לנו להישאר חלק מהחברה אם אנחנו מתכוונים לתרום לה מהמיטב שבנו . נסו למצוא דרכים נוחות עבורכם להתעדכן בחדשות, באופנה האחרונה בתחומים שונים, בתחומי עניין של דורות אחרים ובקבוצות אתניות אחרות. זה יבטיח לכם אינטואיציה מדויקת יותר בכל מצב נתון.

זה לא היה כל כך נורא, נכון? אם נהיה מודעים יותר אפילו להיבט אחד של הצל שלנו, הדבר יעשה אותנו אישיות מפותחת יותר, וכמו כן נהיה פחות שיפוטיים כלפי האחרים.