מאז שפרסמתי את המאמר האחרון על לחץ וסטרס בעבודה עבר זמן מה. כשכתבתי את המאמר, חשבתי שייקח לי לא יותר משלושה שבועות כדי לכתוב את חלקו השני. אך מיד אחרי זה הגיעו החגים והשתלשלות של כמה אירועים אחרים, מה שלא איפשר לי לחזור לכתיבה.
האם זה מוכר לכם שאתם מתכננים איזשהו פרויקט ומרגישים מלאי אנרגיות ואז לפתע קורים אירועים אינטנסיביים אחרים שמשבשים לגמרי את מהלך כל התכניות שלכם? זה קורה לי לא מעט.
לפעמים זה מתסכל שהגוף לא מספיק לעקוב אחרי "הרעיונות והתכנונים המופלאים של המוח". ואולי אפילו בא לי לעזוב את מה שתכננתי בהתחלה. אבל אז אני מזכירה לעצמי בעדינות שאולי כדאי לי לשחרר את העיקרון " הכל או כלום" ולהסכים למעט שאפשרי במקום "כלום".
אז חזרתי אליכם. אולי לא הספקתי לכתוב את המשך המאמר, אבל בינתיים יש לי הודעה בשבילכם וגם שאלה של אחת החברות בקהילה שלנו.
ההודעה –
חברתי שיר ארבל, פותחת מעגל התפתחות ושיתוף ~ברגישות:
כל שבועיים באזור חוף הכרמל
ימי חמישי 17:00 או 21:00
עבור כל מי שמעניין אותו להיפגש בקבוצה תומכת וחברית, הנה ההזדמנות, אתם מוזמנים להצטרף אלי לדף החדש בפייסבוק כדי שיהיה קל לשוחח עד שניפגשים, הנה הפרטים:
הקשבה ודיבור מהלב במעגל /שיתוף על איך עבר השבוע ממבט של רגישות גבוהה, המאתגר, המבורך /ליווי בחזון – עוזרים אחד לשני להישאר על הנתיב של הנשמה /קרקוע לתוך הגוף /בכל מפגש אביא כלים שונים למשחק ההתפתחות והצמיחה שלנו.
המעגל נועד לאנשים רגישים יותר, שיש להם צורך לבטא את עצמם בסביבה תומכת ומבינה, שאוהבים מאוד להקשיב ושמקשיבים להם, שאוהבים קודם להרגיש ואז ולהחליט. שאוהבים להיות במרחב רגוע, בתדרים אוהבים.
אנשים יקרים מהאזור שרוצים לארח בביתם מפגש או יותר מוזמנים ליצור איתי קשר.
אני בגיל שבו מקבלים החלטות כיצד להמשיך בדרך. אני מורה במקצועי. רגישה מאוד. עודף הרגישות הזה פגע בי. אני רוצה להיות אימא בכל רמת אבריי. אני בושה ונכלמת לנוכח מצבי. מסביב כולם כבר "מסודרים" בעניין. אני פוחדת מאוד מכל התהליך ואף חושבת שזה מאוחר. כולם היו גיבורים ואני הפחדנית הראשית , לא יודעת מה לעשות ?
בברכה,
מ'.
מ' תשמח מאוד לשמוע את דעתכם. אתם מוזמנים לשרשר כאן, בהמשך הדף, את התגובות שלכם.
ביאטה שבון יהב,
תרפיסטית גוף-נפש,
מתמחה באנשים רגישים מאוד,
מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל
www.tnuaitit.com | www.anashimregishim.com | beata.yahav@gmail.com
הצגת כל הפוסטים מאת ביאטה שבון יהב
12 תגובות על ״חדשות הקהילה, דצמבר 2013״
איזו כנות יש בשאלה, מאוד מאוד מאוד התחברתי אליה.זאת אומרת אם עדיין רלוונטי בכלל ואם באמת הבנתי נכון ומדובר על הפחד מהריון והחלק הבלתי נפרד, הלידה.
אני עכשיו שנה ושמונה חודשים אחרי והנקודה הזו ברור שזה שווה את זה ועוד הרבה יותר. כל אמא אני חושבת תגיד את זה. אבל מנקודת המבט של הלפני מבחינתי היה זה סיפור אחר לגמרי.
מעבר להיותי אדם רגיל מאוד מאוד אפילו, אצלי כל הנושא נהייה פורטה כי יש לי גם פיברומיאלגיה, שלי שלא מכיר בגדול והחלק שהכי רלוונטי לנושא זה כאב כרוני. ככה שאני מרגישה ה-כ-ל ועוד….. וגם מה שלא יורגש כואב אצל אחרים אצלי כן. ומאוד.
פחדתי פחד מוות מהריון, מהבחירות וכמובן מהלידה פחד שלא יתואר. עוד שנים לפני גם. אני גם יודעת שיש נשים עם פיברו שמראש החליטו לוותר על זה. בחיים לא הייתי מוותרת ואני גם בהחלט מתכוונת לעשות זאת שוב.
נכון שיותר מורגשים הדברים הפחות נעימים, אבל ככה גם הטובים. הרגשתי אותה זה מאוד מוקדם וזו אחת התחושות המדהימות אם לא המדהימה ביותר אפילו שאפשר לחיות בחיים!
הרגשתי אותה אותה, זאת אומרת את מי שהיא, מה שהיא, הכל.
חוץ מזה שההורים החמיר לי מאוד את העייפות בגלל התשישות הכרונית שהיא החלק הגדול השני של הפיברו, היה לי הריון הכי קל שהייתי עשה לו נדמה לי. בלי בחילות. אף לא הקאה אחת. טיפה צרבת שמנת הייתה ישר מעבירה וזהו. וברגע שגיליתי על קיסרי אלקטיבי, שאומר שפשוט קיסרי כי היולדת מעדיפה, גם חזרה לי השלווה, ירד כל הלחץ מהלידה ופשוט כל החלק הזה ירד ונשארתי רק עם הריון שכמו בשאר היבטי החיים וביומיום שלי, אני פשוט תמיד מרגישה יותר. לטוב ולרע.
ובאמת שכמו שתמיד, לפי דעתי, הטוב עושה את הרע שווה את לפחות נסבל, פה זה ממש ברמה שבלתי ניתן לתאר, אפילו לא קרוב. אין עוד אהבה כזו בעולם!!
בייחוד לאדם רגיש מאוד.
היי אישה יקרה,
מאוד משמח אותי שאת עוצרת רגע לשים לב לתחושות שעולות בך בהקשר של ההורות ולא רק פועלת על אוטומט. זאת התנהגות נהדרת וכל כך חשובה בעיניי.
אני אמא לשני ילדים, עוסקת בהעלאת המודעות לתחושות של נשים אחרי לידה ויוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. אני חושבת שיש מקום לכולן, לכל הנשים על כל הבחירות והתחושות שלהן. בצומת המרכזית הזאת בחייך, נסי רגע לעצור ולבדוק: מה בתוכך רוצה להיות אמא? מה הבושה אומרת? מה הפחד אומר? דברי את זה, שתפי את זה, תתייעצי לגבי זה, זה יכול להיות עבורך לתהליך משמעותי, מעניין, שיוביל אותך למקום שמתאים לך.
רוצה להגיד גם שעצם העצירה ושאלת השאלה: האם אני מסוגלת להיות אמא? האם זה מתאים לי? ועצם תשומת הלב לפחד היא נפלאה בעיניי ומעידה דווקא על הרבה אומץ שקיים בתוכך. זה החלק בתוכך שרוצה שיהיה לך טוב, שדואג לך, שמרגיש שרוצה שהמציאות תהיה מותאמת וטובה לך.
בהצלחה לך, על כל בחירה שתעשי,
לימור
זכיתי ואני אמא לילדים מקסימים, למרות הרגישות הגבוהה שבי ראיתי לאורך כל הדרך, שיש אנשים מקסימים ודברים מדהימים שקורים לי ועזרו לי לגדל את הילדים שלי, זה לא משהו שמובן בשכל, זה משהו מעל לשכל משהו אלוקי! כשאני מסתכלת לאחור על השנים שילדתי וגידלתי זה ממש לא מובן מאליו עבורי, איך עשיתי ואיך שרדתי, והבנתי שיש בכל אדם כוחות שהוא לא מודע אליהם עד שהוא לא מגיע למצבים שהוא נדרש להוציא אותם.
כמובן שישנם רגעים קשים, רגעי משבר, אך ברגע שבני הזוג מדברים פתוח על התחושות האישיות, על הקושי הנפשי או הפיזי זה עוזר מאוד מאוד לעבור את הכל ביחד.
חשוב להגדיר את הקושי ולחפש דרכים שמתאימות לשני בני הזוג, לא שהעול יפול על אחד יותר או שהשני ירגיש שהוא ה"קרבן" לרגישות של הזולת.
ה"ביחד" עוזר מאוד מאוד בגידול ילדים. אם את רואה שבן זוגך לא מסוגל או לא בנוי לעזור בכמות או במקומות שאת זקוקה לעזרה, מותר לקחת עזרה מבחוץ, משפחה הורים או בחורה/אישה מתוקה שתשמור על התינוק לאיזה שעה קלה ואת בינתיים מתאוששת וחוזרת למיטבך.
לכי על זה, זה מתנה לכל החיים!!!
אני שמחה לקרוא פה את התגובות החיוביות. זה כל כך מעודד! אני בת 39 וכולי בלחץ שהזמן כבר מזמן נגמר ועדיין לא מצאתי את בן הזוג המתאים. ההורים שלי לא יכולים לתמוך בי ובגלל זה הבאת ילד לבד מפחידה אותי בטירוף. אבל ממה שאני קוראת כאן, זה מרגיש שאולי פשוט צריך להחליט ללכת על זה והדברים איכשהו יסתדרו בעצמם.
יש גם אבים רגישים.
אני מצאתי בן זוג תומך. הוא מאלו ש׳עושים מה שצריך׳ . לטעמי בצורה כפייתית לפעמים. מה שאני לא מסוגל.
וזה לא טריוויאלי למצוא אחד. ולחיות ביחד. אבל אפשרי ושווה ביותר. אגב, לרגישים גם זוגיות זה לא טריוויאלי.
השלב הבא, עם הרבה תמיכה ודחיפה ממנו, הצטרפות לחוג הורות אחרת, ומשם – מציאת אמא להורות משותפת.
היום יש לנו שני ילדים בני 9 וחצי ו 7 וחצי.
אגב, אנחנו חיפאים. גם בפריפריה יש חיים.
שווה שווה שווה. מי שיודע/ת מה הוא רוצה- לא לוותר.
כל החיים זה להתגבר על פחדים ולדחוק גבולות. גם כאן. אני מבין את המקום הזה, ומאיץ בכל מי שרוצה ילדים– לא לחכות.
מצד שני ברור לי שרגישים צריכים להמציא את הגלגל בעצמם, כלאמר למצוא עקב בצד אגודל את הדרך שמתאימה להם, וזה לוקח זמן ולוקח אותך קדימה ואחורה.
משחק החיים, והילדים כחלק מזה, הוא בין שני הקטבים הללו.
ולכן הכי חשוב לא להרדם, ולעשות. מה שאת/ה יכול/ה כרגע. תוך סימון מטרה ברורה ונקיטת צעדים לקראתה.
מבינה אותך עברתי את זה. וכשבני נולד לא הבנתי איך חיכיתי ככ הרבה! תתחילי! אין מה לפחד. היום ילדי בן 3 ואני מודה לאל שיש לי אותו. תחשבי ממה את מפחדת יותר: מלהביא ילד או מלהישאר כל חייך בלי ילד. אחד לפחות. הוא הביא לי טעם לחיים ושמחת חיים. נכון שזה גם קשה אבל לעומת ויתור על אמהות זה שווה הכל. תעשי את זה עם הפחד. זה בסדר ולגיטימי. מוכנה לענות לך על שאלות שצצוצ לך.
ואגב, נכנסתי להריון בגיל 40 וילדתי בגיל 41. וכשאני מסתכלת אחורה אני אומרת לעצמי איזה מזל שלא חיכיתי עוד! לקח לי 3 שנים , תוך כדי נסיונות ופחדים והפסקה באמצע . וזו הייתה הדקה ה-90! היום לאחר נסיוני, אני אומרת לנשים, אל תמתינו, תעשו את זה אפילו בגיל 32 ! גבר תמיד אפשר למצוא, ילד לא! הרכבת לא מחכה לנו.
הבית לאנשים רגישים מאוד 
איזו כנות יש בשאלה, מאוד מאוד מאוד התחברתי אליה.זאת אומרת אם עדיין רלוונטי בכלל ואם באמת הבנתי נכון ומדובר על הפחד מהריון והחלק הבלתי נפרד, הלידה.
אני עכשיו שנה ושמונה חודשים אחרי והנקודה הזו ברור שזה שווה את זה ועוד הרבה יותר. כל אמא אני חושבת תגיד את זה. אבל מנקודת המבט של הלפני מבחינתי היה זה סיפור אחר לגמרי.
מעבר להיותי אדם רגיל מאוד מאוד אפילו, אצלי כל הנושא נהייה פורטה כי יש לי גם פיברומיאלגיה, שלי שלא מכיר בגדול והחלק שהכי רלוונטי לנושא זה כאב כרוני. ככה שאני מרגישה ה-כ-ל ועוד….. וגם מה שלא יורגש כואב אצל אחרים אצלי כן. ומאוד.
פחדתי פחד מוות מהריון, מהבחירות וכמובן מהלידה פחד שלא יתואר. עוד שנים לפני גם. אני גם יודעת שיש נשים עם פיברו שמראש החליטו לוותר על זה. בחיים לא הייתי מוותרת ואני גם בהחלט מתכוונת לעשות זאת שוב.
נכון שיותר מורגשים הדברים הפחות נעימים, אבל ככה גם הטובים. הרגשתי אותה זה מאוד מוקדם וזו אחת התחושות המדהימות אם לא המדהימה ביותר אפילו שאפשר לחיות בחיים!
הרגשתי אותה אותה, זאת אומרת את מי שהיא, מה שהיא, הכל.
חוץ מזה שההורים החמיר לי מאוד את העייפות בגלל התשישות הכרונית שהיא החלק הגדול השני של הפיברו, היה לי הריון הכי קל שהייתי עשה לו נדמה לי. בלי בחילות. אף לא הקאה אחת. טיפה צרבת שמנת הייתה ישר מעבירה וזהו. וברגע שגיליתי על קיסרי אלקטיבי, שאומר שפשוט קיסרי כי היולדת מעדיפה, גם חזרה לי השלווה, ירד כל הלחץ מהלידה ופשוט כל החלק הזה ירד ונשארתי רק עם הריון שכמו בשאר היבטי החיים וביומיום שלי, אני פשוט תמיד מרגישה יותר. לטוב ולרע.
ובאמת שכמו שתמיד, לפי דעתי, הטוב עושה את הרע שווה את לפחות נסבל, פה זה ממש ברמה שבלתי ניתן לתאר, אפילו לא קרוב. אין עוד אהבה כזו בעולם!!
בייחוד לאדם רגיש מאוד.
היי אישה יקרה,
מאוד משמח אותי שאת עוצרת רגע לשים לב לתחושות שעולות בך בהקשר של ההורות ולא רק פועלת על אוטומט. זאת התנהגות נהדרת וכל כך חשובה בעיניי.
אני אמא לשני ילדים, עוסקת בהעלאת המודעות לתחושות של נשים אחרי לידה ויוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. אני חושבת שיש מקום לכולן, לכל הנשים על כל הבחירות והתחושות שלהן. בצומת המרכזית הזאת בחייך, נסי רגע לעצור ולבדוק: מה בתוכך רוצה להיות אמא? מה הבושה אומרת? מה הפחד אומר? דברי את זה, שתפי את זה, תתייעצי לגבי זה, זה יכול להיות עבורך לתהליך משמעותי, מעניין, שיוביל אותך למקום שמתאים לך.
רוצה להגיד גם שעצם העצירה ושאלת השאלה: האם אני מסוגלת להיות אמא? האם זה מתאים לי? ועצם תשומת הלב לפחד היא נפלאה בעיניי ומעידה דווקא על הרבה אומץ שקיים בתוכך. זה החלק בתוכך שרוצה שיהיה לך טוב, שדואג לך, שמרגיש שרוצה שהמציאות תהיה מותאמת וטובה לך.
בהצלחה לך, על כל בחירה שתעשי,
לימור
זכיתי ואני אמא לילדים מקסימים, למרות הרגישות הגבוהה שבי ראיתי לאורך כל הדרך, שיש אנשים מקסימים ודברים מדהימים שקורים לי ועזרו לי לגדל את הילדים שלי, זה לא משהו שמובן בשכל, זה משהו מעל לשכל משהו אלוקי! כשאני מסתכלת לאחור על השנים שילדתי וגידלתי זה ממש לא מובן מאליו עבורי, איך עשיתי ואיך שרדתי, והבנתי שיש בכל אדם כוחות שהוא לא מודע אליהם עד שהוא לא מגיע למצבים שהוא נדרש להוציא אותם.
כמובן שישנם רגעים קשים, רגעי משבר, אך ברגע שבני הזוג מדברים פתוח על התחושות האישיות, על הקושי הנפשי או הפיזי זה עוזר מאוד מאוד לעבור את הכל ביחד.
חשוב להגדיר את הקושי ולחפש דרכים שמתאימות לשני בני הזוג, לא שהעול יפול על אחד יותר או שהשני ירגיש שהוא ה"קרבן" לרגישות של הזולת.
ה"ביחד" עוזר מאוד מאוד בגידול ילדים. אם את רואה שבן זוגך לא מסוגל או לא בנוי לעזור בכמות או במקומות שאת זקוקה לעזרה, מותר לקחת עזרה מבחוץ, משפחה הורים או בחורה/אישה מתוקה שתשמור על התינוק לאיזה שעה קלה ואת בינתיים מתאוששת וחוזרת למיטבך.
לכי על זה, זה מתנה לכל החיים!!!
אני שמחה לקרוא פה את התגובות החיוביות. זה כל כך מעודד! אני בת 39 וכולי בלחץ שהזמן כבר מזמן נגמר ועדיין לא מצאתי את בן הזוג המתאים. ההורים שלי לא יכולים לתמוך בי ובגלל זה הבאת ילד לבד מפחידה אותי בטירוף. אבל ממה שאני קוראת כאן, זה מרגיש שאולי פשוט צריך להחליט ללכת על זה והדברים איכשהו יסתדרו בעצמם.
יש גם אבים רגישים.
אני מצאתי בן זוג תומך. הוא מאלו ש׳עושים מה שצריך׳ . לטעמי בצורה כפייתית לפעמים. מה שאני לא מסוגל.
וזה לא טריוויאלי למצוא אחד. ולחיות ביחד. אבל אפשרי ושווה ביותר. אגב, לרגישים גם זוגיות זה לא טריוויאלי.
השלב הבא, עם הרבה תמיכה ודחיפה ממנו, הצטרפות לחוג הורות אחרת, ומשם – מציאת אמא להורות משותפת.
היום יש לנו שני ילדים בני 9 וחצי ו 7 וחצי.
אגב, אנחנו חיפאים. גם בפריפריה יש חיים.
שווה שווה שווה. מי שיודע/ת מה הוא רוצה- לא לוותר.
כל החיים זה להתגבר על פחדים ולדחוק גבולות. גם כאן. אני מבין את המקום הזה, ומאיץ בכל מי שרוצה ילדים– לא לחכות.
מצד שני ברור לי שרגישים צריכים להמציא את הגלגל בעצמם, כלאמר למצוא עקב בצד אגודל את הדרך שמתאימה להם, וזה לוקח זמן ולוקח אותך קדימה ואחורה.
משחק החיים, והילדים כחלק מזה, הוא בין שני הקטבים הללו.
ולכן הכי חשוב לא להרדם, ולעשות. מה שאת/ה יכול/ה כרגע. תוך סימון מטרה ברורה ונקיטת צעדים לקראתה.
מבינה אותך עברתי את זה. וכשבני נולד לא הבנתי איך חיכיתי ככ הרבה! תתחילי! אין מה לפחד. היום ילדי בן 3 ואני מודה לאל שיש לי אותו. תחשבי ממה את מפחדת יותר: מלהביא ילד או מלהישאר כל חייך בלי ילד. אחד לפחות. הוא הביא לי טעם לחיים ושמחת חיים. נכון שזה גם קשה אבל לעומת ויתור על אמהות זה שווה הכל. תעשי את זה עם הפחד. זה בסדר ולגיטימי. מוכנה לענות לך על שאלות שצצוצ לך.
ואגב, נכנסתי להריון בגיל 40 וילדתי בגיל 41. וכשאני מסתכלת אחורה אני אומרת לעצמי איזה מזל שלא חיכיתי עוד! לקח לי 3 שנים , תוך כדי נסיונות ופחדים והפסקה באמצע . וזו הייתה הדקה ה-90! היום לאחר נסיוני, אני אומרת לנשים, אל תמתינו, תעשו את זה אפילו בגיל 32 ! גבר תמיד אפשר למצוא, ילד לא! הרכבת לא מחכה לנו.
שכחתי לציין שאני אם יחידנית. והמשפחה תמכה בצעדי זה.
סליחה, עכשיו זה הסתדר לי. בל אופן אני אשמח גם כן לשמוע תגובות ל-מ', אמהות של אמא רגישה זה נושא שמעסיק גם אותי.
אני אמא רגישה ויש לי ילד רגיש בן 3. כרגע הרגישות מתבטאת ברגישות לרעש חזק והרבה אנשים. אם אין לך ילד , זו לא סיבה לא להביא ילדים. מקווה שיש לך.
אצלי הטקסט של השאלה מופיע בצורה מבולגנת, זה רק אני?
אצלי בסדר.