קשה להיות אדם רגיש…

חברים יקרים,

הפעם נדבר על הקושי הכללי בלהיות אדם רגיש מאוד. אחת הסיבות להצעה שלי לבנות מאגר כלים מעצימים שיורכב מהשיתופים האישיים שלכם היא בכך שראיתי בדף הקהילה בפייסובק שהאווירה לעתים קרובות קודרת וקשה. לעתים מתפרסמים פה פוסטים כואבים וזועקים לעזרה. זה נפלא שקיימת לנו האפשרות לשתף, למצוא אוזן קשבת ולהרגיש שאנחנו לא לבד. הבעיה היא שאנחנו לא שמים לב לכך שברגע מסויים אנחנו מתחילים להתנועע במעגל סגור, מנציחים את המצב, שוקעים בתוך חוסר אונים ומפסיקים לחפש דרך החוצה.

 אני כותבת "אנחנו", כי בהרבה מהשיתופים שאני מקבלת לאימייל לעתים קרובות אני מוצאת את עצמי. אולי לא תמיד בדיוק באותו האופן, אבל התחושות מאוד מוכרות לי. התסכול, הכעס, הפחד, תחושת השונות, שחיקה מהעוצמות העולות ומשאלה שהלוואי שהכל היה קצת יותר קל ופשוט.

 לא מזמן קיבלתי את המכתב הבא:

"ביסודי ובתיכון היתי ביישן ולעיתים קרובות אף דחוי חברתית. גדלתי במשפחה בה היה פער דורות עצום כבן להורים מאד מבוגרים. בית מנוכר. מפני שלא ספרו אותי בילדות, נעשיתי סופר רגיש לאנשים וסיטואציות, מתרגש מכל דבר.

 לקראת שנות ה 20 היה בי רצון להיות נוכח, להראות. כך נעשיתי מרדן ואף חסר בושה. התחלתי עם בחורות בצורה מאד גלויה וישירה, פניתי לאנשים בצורה מאד ישירה. הכל בכדי לקבל תשומת לב. באיזושהי צורה גם הפכתי לנרקיסיסט. הלכתי לאודישנים כושלים והוצאתי אלבומים כושלים בתור מוזיקאי שלא ממש הצליח לפרוץ.

 בשנות ה- 30 החלו אצלי התקפי חרדה ודיכאונות. לא יכולתי להכיל אנשים לידי (כולל בנות זוג לתקופות ארוכות). הייתי פרש בודד. נהייתי רגיש למילים, לרעשים, לריחות ואפילו לצבעים מסוימים! הכל הלך והתדרדר.

 הכל אצלי השפיע על הלב ובעיקר על הבטן. אני לוקח דברים בצורה מאד קשה. בנוסף לכל, אני מפונק מאד ואוהב שדברים נעשים בדרך שלי. אני כל כך רגיש לחיים, שיש לי קיבה רגישה וגם שדים שרודפים אותי. כל המערכות אצלי אינן מאוזנות וכדורים שהיו אמורים לאזן אותי החריפו את הבעיה….

 אני מודע שאני צריך לעסוק בספורט, ביוגה, בשחיה, בהליכה, אבל אין לי אנרגיות לכך. וגם, אם אני עושה זאת, אני לא נהנה מזה. גם בעבודה אני לא נהנה יותר. לכן, התפטרתי. זוגיות אני לא מצליח לייצר, כי לא הרבה בחורות יכולות להתחבר אליי. ואלו שכן, אני לא נמשך אליהן.

 אני עמוס בכעס על עצמי, על הסביבה ועל כך שאלו החיים. החברים הכי קרובים אליי אינם מבינים אותי. כך שגם התקשורת איתם לקויה. אני רגיש וחרד, עייף ושחוק מהתהליכים של החיים. רמת האנרגיה שלי הולכת ופוחתת. אני עדיין מתעניין בדברים, אך בתחום הקרירה וההבעה העצמית אינני מקבל פרגון והכרה. ככה אני תקוע למעלה מ- 17 שנה.

הנסיך האבוד"

כשקראתי את המכתב, שאלתי את עצמי, מה אני עושה כשאני מרגישה תקועה במשך תקופה ממושכת? כשהכל כבר נמאס, כשהאנרגיות מדולדלות ולא ממש ברור לי איך להמשיך? בתקופות כאלה אני פוגשת את ההשתוקקות שלי לחיים מושלמים ללא שום סבל.

 איזשהו חלק בתוכי לא מוכן להשלים עם המציאות כמו שהיא ולא רוצה להמשיך עם מה שיש כרגע. אפילו אם יש כמה דברים טובים בחיי בתקופה כזו, משהו בתוכי מתעקש להתעלם מכך ולהישאר רק עם התחושות הקשות.

 כשאני מזהה את התופעה, אני לומדת כל פעם מחדש להסכים למעט שיש לי. כשאני מתנגדת למה שקורה לי, זה מדלדל עוד יותר את האנרגיות. כשאני מרפה לתוך המציאות הקשה, אני נרגעת ולומדת לסלוח לעצמי על כך שאני לא מסוגלת ליותר כרגע ומסכימה להסתפק במועט.

 אם הצלחתי לקום בבוקר, לשים לב למגע הנעים של המים במקלחת, להתלבש ולצאת החוצה, לעבודה, זה כבר הישג גדול. אם הצלחתי לחייך לשכנה שפגשתי בדרך ובאוטו התנגנה המוזיקה האהובה עלי שריגשה אותי, הצלחתי לעשות עוד צעד קטן ולהתקדם הלאה לעבר המפגש עם החיים.

 בתקופות כאלה אני חווה את החיים כנהר רחב, כשאני רוצה לעבור מגדה אחת לשניה. לאורך הנהר מפוזרות אבנים שאפשר לעמוד עליהן. אין שום אפשרות לחצות את הנהר בבת אחת, אלא לקפוץ כל פעם בזהירות רבה מאבן לאבן.

 הדרך היחידה לחצות את הנהר היא להסכים לקפוץ כל פעם צעד אחד זהיר וקטן. אולי דווקא בקפיצה הקטנה הזו חבוי כל פעם הפוטנציאל להיות רכה, סולחת ומקבלת יותר את עצמי, ואף לפעמים מתעוררת שמחה קטנה בתוכי.

 לפני כמה שנים התוודעתי לאישיות יוצאת דופן שתמיד מהווה עבורי השראה בזמנים הקשים. ניק וויצ'יץ' (Nick Vujicic) נולד ללא גפיים.

כילד, היה קורבן להתעללות בבית ספרו. תהליך השתלבותו היה קשה משל כל ילד אחר. בגיל 8 החל לשקול התאבדות. כשהיה בן 10, ניסה להטביע את עצמו במים, אך התחרט מתוך אהבה להוריו וידיעה שמעשה זה יצער אותם עוד יותר. בתקופה זו בהיותו ילד התפלל לאלוהים "שיצמחו לו ידיים ורגליים".

 נקודת המפנה בחייו הייתה כאשר אמו הראתה לו מאמר בעיתון על אדם שהתמודד עם נכות חמורה. כוון זה הוביל אותו להבין שהוא לא האדם היחיד שמתמודד עם קשיים ברמה כזו, וכי בכל מצב נתון ותחת כל מגבלה באפשרותו לנהל חיים תקינים. עם הזמן הוא החל להבין, כי הישגיו ושמחת חייו יהוו השראה לרבים ויציגו לאנשים את קשייהם דרך השקפה בה עם כל מצב קיימת אפשרות להתמודד.

כשהיה בן שבע עשרה החל להרצות על מצבו והשקפת עולמו. בהמשך הוא הקים ארגון "החיים ללא גפיים". לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה החל במסעותיו כמרצה להעלאת מוטיבציה בנושאים כמו נכות, תקווה, ומציאת משמעות לחיים." (מתוך וויקיפדיה)

 כששאלתי את "הנסיך האבוד" מה בכל זאת עוזר לו, הוא כתב:

"בעיקר, זה טכניקה של נשימות שמרגיעה אותי. אפשר לומר גם שהתעסקות בכל מיני תחומים קצת מדחיקה את כל נושא הרגישות. חשוב לי להיות עם אנשים לבביים שמבינים אותי, כי אני מרגיש ששום בן אדם בעולם מלבד אחד או שניים יכולים לתקשר איתי, ואלה שיכולים לא קל להם.

 רכיבה על אופניים או הליכה מהירה קצת מעודדים את המוח ונותנים אפקט טוב אך חשוב להיות עקבי. סקס תמיד עוזר, אך עם בן אדם שאתה סומך עליו ויודע שהוא מכיר כל צעד ושעל עליך.

 כלי נוסף זה פנטזיות. אני מאד day dreamer ובכלל מעופף. אני מדמיין את עצמי במצבים מאד לא רציונליים. הם מבריחים אותי מהמציאות, אבל גם אומרים לי שהם לא מציאותיים. אז אני לא יודע אם זה פלוס."

כל אדם הוא תופעה מיוחדת במינה ולכן, שום עצה לא תוכל לתת פתרון בן רגע. למרות זאת, אולי דווקא בשיתוף האישי, כל אחד מאתנו יוכל למצוא, לו חלקיק של השראה אשר תשתכן בליבו.

חברים יקרים, מה אתם עושים כשהרגישות שלכם מעיקה עליכם והכל מרגיש כבר יותר מדי ונמשך זמן רב מדי? איך אתם מוצאים את המשאבים ההתחלתיים המינימליים כדי שתוכלו להשתמש בכל שאר הכלים והמשאבים החבויים בתוככם?

אתם מוזמנים לשרשר את השיתופים האישיים והתגובות שלכם כאן בהמשך העמוד.

 .

כמו תמיד, אני מזכירה לכם על ההזמנה לשלוח אלי את השיתופים האישיים שלכם אודות הכלים שעוזרים לכם או שאלות לגבי הבעיות בהן אתם נתקלים בתור אנשים רגישים. יותר פרטים תוכלי למצוא כאן…

להתראות בעוד שלושה שבועות עם נושא חדש!

באהבה,

ביאטה.

.

נ.ב. הרצאה מעוררת השראה של ניק וויצ'יץ':