חלפה יותר משנה מאז שבפעם האחרונה היינו בקשר. אני זוכרת שהבטחתי לנסות להמשיך עם המפגשים של הקהילה, אבל העומס היה רב מדי ולא השאיר לי מקום למשהו נוסף. תחום ההייטק, בו אני עובדת, הוא לא ידידותי במיוחד לאנשים רגישים. לעתים קרובות זהו תחום מלחיץ מאוד, דורשני ומכניס למסגרת נוקשה.
בתקופה זו היו רגעים שנזכרתי בכל אותם האנשים שבאו אלי בעבר לסדנאות ולטיפולים ואמרו שמדי פעם, או אף לעתים קרובות, הרגישות הגבוהה שלהם היא פשוט קללה. ניסיתי לשכנע אותם שיחד עם הקושי באים גם האוצרות. השנה היו לי לא מעט הזדמנויות לבדוק עם עצמי האם אני עדיין חושבת כך.
אין לי ספק שהרגישות היא מתנה. גם כשאני מניחה על המאזניים את הקשיים, כשאני מסתכלת על התמונה הגדולה, אני מגלה כל פעם מחדש, כי הרגישות עוזרת לי להכיר את עצמי יותר לעומק, לפתח אומץ, לרכך את הלב ולפתוח אותו אל הסליחה והחמלה. גם כלפי עצמי, וגם כלפי האנשים מסביבי. המסע לא פשוט, לעתים מייגע וכואב, אך הוא משתלם, כי אני מאמינה שבסופו של דבר באנו לחיים האלה כדי ללמוד להיות אנשים יותר טובים. הרגישות שבנו היא מעין מנוע המאיץ את התהליך.
"… בודהיצ'יטה מסוגלת לשנות את הקשה שבלבבות, ואת התודעה המלאה בדעות הקדומות ובפחד הגדולים ביותר.
צ'יטה משמעותה "תודעה" וגם "לב" או "גישה". משמעות המילה בודהי היא "ער", "מואר" או "פתוח לחלוטין". תודעתה או ליבה הפתוחים לחלוטין של הבודהיצ'יטה, מכונים לפעמים "הנקודה הרכה", מעין מקום פגיע ועדין כפצע פתוח. הוא דומה, בחלקו, ליכולתנו לאהוב…
… אנחנו בונים חומות מגן שעשויות מהנחות, מדעות קדומות ומאסטרטגיות, מכשולים שנוצרו בגלל הפחד העמוק להפגע. חומות אלה מתחזקות אף יותר באמצעות רגשות מכל הסוגים: כעס, השתוקקות, אדישות, קנאה, צרות עין, שחצנות וגאווה.
אך למזלנו, החלק הרך – יכולתנו הפנימית לאהוב ולדאוג לאחרים – הוא כמו סדק באותן חומות שהצבנו. זהו פתח טבעי במחסומים שאנו יוצרים כשאנחנו פוחדים. בעזרת תרגול אנו יכולים למצוא את הפתח הזה. אנחנו יכולים ללמוד לאחוז ברגע הפגיע הזה – אהבה, הכרת תודה, בדידות, מבוכה, חוסר יכולת – כדי לעורר בודהיצ'יטה…"
.
.
חברים, אני מתגעגעת לאותם הימים בהם יכולנו להפגש ולדבר על כל מה שעניין וריגש אותנו, נגע ללבנו ונתן תחושת חשיבות ושייכות לקהילה אחת גדולה. מכיוון שעדיין אין לי כל כך אפשרות לפעילות רחבה יותר, החלטתי בינתיים לעשות משהו קטן.
אני רוצה להציע לכם לעזור לי לבנות מאגר כלים לאנשים רגישים. אוסף שיתופים אישיים מעצימים על איך כל אחד מאתנו מתמודד כשקשה לו או לה עם הרגישות הגבוהה. ברחבי האינטרנט אני פוגשת לא מעט אנשים שצמאים לידע ולכלים האלה.
מכיוון שמדובר באינטרנט, ובדרך כלל לאנשים יש זמן מוגבל לקרוא, כדאי מאוד שהשיתוף יהיה בסדר גודל של עמוד או עמוד וחצי. אבל, כמובן, אם אתם מרגישים שאתם חייבים להאריך, תזרמו עם זה. אני בעצמי לא הצלחתי לקצר פה 🙂
אני מציעה לכתוב שיתופים אישיים על מה עוזר לכם או למטופלים / לקוחות שלכם. אם אתם רוצים להתיעץ עם הקהילה, אתם מוזמנים לכתוב את הסוגיה בפסקה אחת או שתיים ואני אשמח לפרסם אותה. וכמובן, אפשר לכתוב תחת שם בדוי או להפך, תחת שם מלא עם כל הקרדיטים למקצוע שלכם. חשוב רק להדגיש שאלה אמורים להיות שיתופים אישיים ולא פרסומת עצמית.
הפוסטים יצאו פעם בשבועיים-שלושה. אשתדל מאוד לפרסם את כולם, ויחד עם זאת, אני שומרת לעצמי את הזכות להחליט האם הפוסט יפורסם. אשמח מאוד שמה שאתם כותבים, בין אם הפוסט עצמו או התגובה, יהיה מעצים, תומך ומכבד. וכמובן, הנושא הוא אנשים רגישים / ילדים רגישים.
אז קדימה 🙂
כל מי שאוהב לכתוב וצבר עם הזמן ידע וכלים, ישנם הרבה אנשים שממתינים לכם!
נ.ב. את הפוסטים אנא שלחו אלי לאימייל. אעשה את כל מאמצי לענות לכם כמה שיותר מהר, אבל מתנצלת מראש אם זה ייקח מדי פעם כמה ימים.
ביאטה שבון יהב,
תרפיסטית גוף-נפש,
מתמחה באנשים רגישים מאוד,
מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל
www.tnuaitit.com | www.anashimregishim.com | beata.yahav@gmail.com
הצגת כל הפוסטים מאת ביאטה שבון יהב
21 תגובות על ״חדשות הקהילה של אנשים רגישים מאוד, יוני 2013״
אני גם טיפוס רגיש מאד והתרגשתי לגלות עכשיו פעם ראשונה שזו בעצם הבעיה שלי. מה שמאד קשה לי עם זה , זה הפגיעות. אני כל הזמן נפגעת מכולם וזה ממש ממרר לי את החיים. אבל גם מצאתי משהו שיכול לעזור לי בזה בה . כשעולות לי המחשבות השליליות האלו אני מיד מתחילה להגיד תודה על כל מה שאפשר: תודה שאני רואה , תודה שאני שומעת, שאני יכולה לדבר, שאני יכולה ללכת , שיש לי בית , שיש לי מה לאכול כל יום . וזה מאד עוזר לי. כי זה מפנה את הרגש השלילי , הקשה לרגש חיובי וטוב שמשכיח ממני את הרגש הרע. כי יש כלל שאומר: אם לא עולים אז יורדים . זאת אומרת: אם רוצים לצאת ממקום שלילי ( וזה בכל דבר בחיים) אז נעשה משהו חיובי. למשל נושא השמחה: אם את מרגישה עצובה, במקום להגיד לעצמך : די להיות עצובה , אני עכשיו לא חושבת שלילי, זה לא יעזור לנו להצליח לצאת מהעצבות, אלא אם נעשה פעולה הפוכה מהעצבות, פעולה שתגרום לנו שמחה. כמו להתקשר לחברה , לשמוע שירים, וכל פעולה אקטיבית אחרת . בהצלחה לכולם מכל הלב , רבקה.
בתגובה ליעל:
לצערנו לא נוכל לעצור את החיים כי הם רועשים מכנית או אנשים יוצרים את הרעש.
אני סופר רגיש ומדמיין את עצמי יושב תחת עץ קוקוס על חוף קאריבי, לומר שזה עוזר לא יודע.
אבל כשאני הולך כל יום בדרך נמיר אני יכול לשים אוזניות עם המוזיקה הכי מרגיעה בעולם ואני לא חייב לשמוע כל פסיק לידי למרות שזה שם.
בני נוער תמיד ידברו בקול רם, ערסים תמיד יתבלטו, מכוניות ואוטובווסים תמיד יסעו באיילון, בנמיר או באבן גבירול, אנשים צריכים להתפרנס ולהגיע למקום חפצם בדיוק כמונו, לעצור את התנועה לא נוכל, לסתום לתינוק שצורח באוטובוס גם לא נוכל.
מי שיכול למצוא עבודה בכפר או במושב באווירה פסטורלית אז אשריו, תענוג והלוואי עליי.
החיים גדולים מאיתנו אך יש פתרונות אלטרנטיבים שמדחיקים את הרגישות שלנו.
ביאטה,מה שכתבת לגבי הרגישות כמתנה הוא יפה. כל מטפל שאמרתי לו.לה שאני סובלת מכך-כולם בפה אחד אמרו לי שזה יתרון כל כך גדול שאני עדיין לא מבינה אותו,ולא חסרון. אבל בחיי יום יום, בהתנהלות של חיי השגרה של בית עבודה חברים וכו',אני ממשיכה לקחת ללב את הערות האחראית שלי, רגישה לכל סבל אנושי שאני קוראת עליו בעיתונים,וכו',זה גובה הרבה אנרגיות,שעוד לא למדתי לתעל אותן לצערי. טוב לי לשמוע מכל אותם אנישים רגישים שאנו אנושיים,ואוהבי אדם,ובעלי חיים וכו', אבל לצערי אני עדיין מרגישה בשונות שלי,למרות הידיעה ששונות זה כוח.
לאחרונה ,אני לומדת מהרבה חברות שלא מוגדרות כרגישות כמוני,שגם הן סובלות מרעש ההמולה העירוני הבלתי פוסק, מאנשים שמדברים -צועקים חזק מדי כמו רוב המדינה,מצפצופי רכבים בנסיעה בכביש, מרעש מטוסים מעל ביתן במרכז ת"א וכו'. כמו גם על כך שהן נעלבות בעבודה יותר משנטו להיעלב בעבר,וכו'. והן לא מספרות על כך לאף אחד שלא יחשבו שהן "לא בסדר".גם ידידם גברים אגב,חוו חוויות דומות לאלו שתיארתי. זה לא cool כנראה מבחינתם להתלןנן ולדרוש את השלווה שמגיעה לכל אדם אנושי . לעומת זאת כשאני מביעה בע"פ את החוויה של רעש חזק מדי, התנהגות אלימה מדי וכו'-אומרים לי שאני ילדותית וקטנונית.ולא רואה דברים חיוביים… לא כולם מעזים לומר שכולנו בעצם מרגישים חסרי אונים למול מה שתירתי כאן. לצערי. בחנויות למשל ,יש מוזיקה חזקה ואני מוותרת על הקנייה כבר ברגע הכניסה לחנות,וכו'. גיליתי שגם בני משפחתי סובלים מכך.לא רק אני. אני חושבת שכל אדם אנושי שמשווה את ההמולה שהכיר לפני כמה שנים להמולה של אזעקות מכוניות,אזעקות חנויות וכל הרעש שבמרחב הציבורי,ולא חי במקום מבודד או מושב(מי יכול להרשות לעצמו,יקר) סובל מכך.כולל קשישים,ילדים, הובדים עצמם בכל אותם מקומות רועשים.
אני כלכך מבינה אותך ומיזדעה איתך. אנשים שאיתי אומרים שיש לי תמפרמט חזק או שאני משוגעת או שאני ילדותית או מפונקת מידי או עצבנית תוקפנית עושה עיניין מכל דבר.
בהמשך לנסיעה- כל פעם שהנהג הפעיל וינקר היו צפצופים, עליתי לרכבת הקלה ושם היתה קריזה לחרשים- לדעתי וכן הלאה בכל אתר ובכל צעד ושעל.
לפתע גיליתי שאני עובדת בספריה וכל ספר שמוחזר על ידי הקוראים זוכה בצפצוף
שלום וברכה ביאטה! שמחתי לראות שהופעת שוב לאחר זמן רב. בדיוק שרציתי להיות שותפה באתר האנשים הרגישים, דיברתי איתך וציינת שאת עסוקה מאד, ועכשיו את שוב כאן, תודה על הדברים שאת משתפת ומביעה. את מיוחדת בעיניי! אז להשתמע. דרך אגב אני גם מאד עסוקה… כותבת את ספרי הראשון הנוגע והנובע מעצם היותי רגישה. בזמן ובמקום המתאימים אשמח לשתף את כולם באהבה. רחל סילבר 0504400685 תודה
ביאטה יקרה! תודה על תגובתך לפנייתי, בהזדמנות אשמח לשתף בטעימה מספרי. תודה על ההזדמנות שניתנת לי במחיצת האנשים הרגישים. אני מעיינת שוב ושוב בספר "אדם רגיש מאד" על מנת לדלות רעיונות איך לחיות ולצמוח שהעולם מציף אותי… גם ביופיו וגם ההיפף. מתרגלת ומתמרנת. גם אני מאד רגישה לרעשים ומחפשת את הדרכים שיעזרו לי להגיע לשלווה ולרוגע בכדי שהשפעות חיצוניות לא יחדרו אלי… ולנטרל את עוררות היתר שלי . אשמח לשתף בתובנות כאשר תהיינה מאורגנות ומתורגמות למעשים… מפני שזה לא מספיק לי להתלונן על מה שמפריע לי בתור אחת רגישה מאד, וזה לא קצת, אלא רוצה לשתף לאחר התלונות כיצד ניתן באמת לחיות בשלום עם עצמי בתוך כל ה"סערה". אני חושבת שאנשים רגישים כמונו הם גם עדינים, ואם רק נדע איך …. לחיות בלי "העור של הפיל " בכיף… מאמינה שאפשר ! בקשה אם יש איזה שהוא מיפגש עדכני אותי. אשמח להגיע. ובינתיים באהבה, רחל סילבר
פניתי השבוע לקליניקה של בר אילן כדי להעלות למודעות את הצביורית את הבעיות שאני ניתקלת בהם : הרעשים הבלתי נסבלים מצפצופים של מכשירים בכניסה למוזיאון בכרטיסי הא אוטבוס ועוד ועוד
ביאטה יקרה, גם אני מאוד מתגעגעת אלייך ולסדנאות שניהלת. המפגש עם האנשים בסדנאות עזר לי להבין שאני לא כל כך שונה ומוזרה. תודה רבה על הכל, וממתינה לשמוע עוד ממך. נאוה.
הבית לאנשים רגישים מאוד 
אני גם טיפוס רגיש מאד והתרגשתי לגלות עכשיו פעם ראשונה שזו בעצם הבעיה שלי. מה שמאד קשה לי עם זה , זה הפגיעות. אני כל הזמן נפגעת מכולם וזה ממש ממרר לי את החיים. אבל גם מצאתי משהו שיכול לעזור לי בזה בה . כשעולות לי המחשבות השליליות האלו אני מיד מתחילה להגיד תודה על כל מה שאפשר: תודה שאני רואה , תודה שאני שומעת, שאני יכולה לדבר, שאני יכולה ללכת , שיש לי בית , שיש לי מה לאכול כל יום . וזה מאד עוזר לי. כי זה מפנה את הרגש השלילי , הקשה לרגש חיובי וטוב שמשכיח ממני את הרגש הרע. כי יש כלל שאומר: אם לא עולים אז יורדים . זאת אומרת: אם רוצים לצאת ממקום שלילי ( וזה בכל דבר בחיים) אז נעשה משהו חיובי. למשל נושא השמחה: אם את מרגישה עצובה, במקום להגיד לעצמך : די להיות עצובה , אני עכשיו לא חושבת שלילי, זה לא יעזור לנו להצליח לצאת מהעצבות, אלא אם נעשה פעולה הפוכה מהעצבות, פעולה שתגרום לנו שמחה. כמו להתקשר לחברה , לשמוע שירים, וכל פעולה אקטיבית אחרת . בהצלחה לכולם מכל הלב , רבקה.
אני מאוד שמחה שאני לא לבד בעיניין הזה. תמיד חשבתי שאני כזות בגלל התרבות שלי מארגנטינה.
בתגובה ליעל:
לצערנו לא נוכל לעצור את החיים כי הם רועשים מכנית או אנשים יוצרים את הרעש.
אני סופר רגיש ומדמיין את עצמי יושב תחת עץ קוקוס על חוף קאריבי, לומר שזה עוזר לא יודע.
אבל כשאני הולך כל יום בדרך נמיר אני יכול לשים אוזניות עם המוזיקה הכי מרגיעה בעולם ואני לא חייב לשמוע כל פסיק לידי למרות שזה שם.
בני נוער תמיד ידברו בקול רם, ערסים תמיד יתבלטו, מכוניות ואוטובווסים תמיד יסעו באיילון, בנמיר או באבן גבירול, אנשים צריכים להתפרנס ולהגיע למקום חפצם בדיוק כמונו, לעצור את התנועה לא נוכל, לסתום לתינוק שצורח באוטובוס גם לא נוכל.
מי שיכול למצוא עבודה בכפר או במושב באווירה פסטורלית אז אשריו, תענוג והלוואי עליי.
החיים גדולים מאיתנו אך יש פתרונות אלטרנטיבים שמדחיקים את הרגישות שלנו.
ביאטה,מה שכתבת לגבי הרגישות כמתנה הוא יפה. כל מטפל שאמרתי לו.לה שאני סובלת מכך-כולם בפה אחד אמרו לי שזה יתרון כל כך גדול שאני עדיין לא מבינה אותו,ולא חסרון. אבל בחיי יום יום, בהתנהלות של חיי השגרה של בית עבודה חברים וכו',אני ממשיכה לקחת ללב את הערות האחראית שלי, רגישה לכל סבל אנושי שאני קוראת עליו בעיתונים,וכו',זה גובה הרבה אנרגיות,שעוד לא למדתי לתעל אותן לצערי. טוב לי לשמוע מכל אותם אנישים רגישים שאנו אנושיים,ואוהבי אדם,ובעלי חיים וכו', אבל לצערי אני עדיין מרגישה בשונות שלי,למרות הידיעה ששונות זה כוח.
יעל יקרה, זה נושא לא פשוט. בעוד שבועיים אני הולכת לדבר על זה ובפוסט הבא אשמח להתייחס למה שכתבת.
לאחרונה ,אני לומדת מהרבה חברות שלא מוגדרות כרגישות כמוני,שגם הן סובלות מרעש ההמולה העירוני הבלתי פוסק, מאנשים שמדברים -צועקים חזק מדי כמו רוב המדינה,מצפצופי רכבים בנסיעה בכביש, מרעש מטוסים מעל ביתן במרכז ת"א וכו'. כמו גם על כך שהן נעלבות בעבודה יותר משנטו להיעלב בעבר,וכו'. והן לא מספרות על כך לאף אחד שלא יחשבו שהן "לא בסדר".גם ידידם גברים אגב,חוו חוויות דומות לאלו שתיארתי. זה לא cool כנראה מבחינתם להתלןנן ולדרוש את השלווה שמגיעה לכל אדם אנושי . לעומת זאת כשאני מביעה בע"פ את החוויה של רעש חזק מדי, התנהגות אלימה מדי וכו'-אומרים לי שאני ילדותית וקטנונית.ולא רואה דברים חיוביים… לא כולם מעזים לומר שכולנו בעצם מרגישים חסרי אונים למול מה שתירתי כאן. לצערי. בחנויות למשל ,יש מוזיקה חזקה ואני מוותרת על הקנייה כבר ברגע הכניסה לחנות,וכו'. גיליתי שגם בני משפחתי סובלים מכך.לא רק אני. אני חושבת שכל אדם אנושי שמשווה את ההמולה שהכיר לפני כמה שנים להמולה של אזעקות מכוניות,אזעקות חנויות וכל הרעש שבמרחב הציבורי,ולא חי במקום מבודד או מושב(מי יכול להרשות לעצמו,יקר) סובל מכך.כולל קשישים,ילדים, הובדים עצמם בכל אותם מקומות רועשים.
אני כלכך מבינה אותך ומיזדעה איתך. אנשים שאיתי אומרים שיש לי תמפרמט חזק או שאני משוגעת או שאני ילדותית או מפונקת מידי או עצבנית תוקפנית עושה עיניין מכל דבר.
הי יעל,
ברשותך, אני מעתיקה את התגובה שלך לפוסט בנושא רגישות לרעש כדי שאנשים יוכלו לראות אותה:
https://anashimregishim.com/2013/07/02/%d7%a8%d7%92%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%a8%d7%a2%d7%a9/
בהמשך לנסיעה- כל פעם שהנהג הפעיל וינקר היו צפצופים, עליתי לרכבת הקלה ושם היתה קריזה לחרשים- לדעתי וכן הלאה בכל אתר ובכל צעד ושעל.
לפתע גיליתי שאני עובדת בספריה וכל ספר שמוחזר על ידי הקוראים זוכה בצפצוף
שלום וברכה ביאטה! שמחתי לראות שהופעת שוב לאחר זמן רב. בדיוק שרציתי להיות שותפה באתר האנשים הרגישים, דיברתי איתך וציינת שאת עסוקה מאד, ועכשיו את שוב כאן, תודה על הדברים שאת משתפת ומביעה. את מיוחדת בעיניי! אז להשתמע. דרך אגב אני גם מאד עסוקה… כותבת את ספרי הראשון הנוגע והנובע מעצם היותי רגישה. בזמן ובמקום המתאימים אשמח לשתף את כולם באהבה. רחל סילבר 0504400685 תודה
שלום רחל,
תודה רבה!
אשמח מאוד אם תרצי לפרסם טעימה מהספר שלך. וכמובן, יהיה נפלא לשמוע על הספר שלך כשתסיימי אותו. אני מאחלת לך הרבה עבודה פוריה. בהצלחה!
ביאטה יקרה! תודה על תגובתך לפנייתי, בהזדמנות אשמח לשתף בטעימה מספרי. תודה על ההזדמנות שניתנת לי במחיצת האנשים הרגישים. אני מעיינת שוב ושוב בספר "אדם רגיש מאד" על מנת לדלות רעיונות איך לחיות ולצמוח שהעולם מציף אותי… גם ביופיו וגם ההיפף. מתרגלת ומתמרנת. גם אני מאד רגישה לרעשים ומחפשת את הדרכים שיעזרו לי להגיע לשלווה ולרוגע בכדי שהשפעות חיצוניות לא יחדרו אלי… ולנטרל את עוררות היתר שלי . אשמח לשתף בתובנות כאשר תהיינה מאורגנות ומתורגמות למעשים… מפני שזה לא מספיק לי להתלונן על מה שמפריע לי בתור אחת רגישה מאד, וזה לא קצת, אלא רוצה לשתף לאחר התלונות כיצד ניתן באמת לחיות בשלום עם עצמי בתוך כל ה"סערה". אני חושבת שאנשים רגישים כמונו הם גם עדינים, ואם רק נדע איך …. לחיות בלי "העור של הפיל " בכיף… מאמינה שאפשר ! בקשה אם יש איזה שהוא מיפגש עדכני אותי. אשמח להגיע. ובינתיים באהבה, רחל סילבר
נראה לי שכאן זה המקום לשתף ולא למייל, יותר הגיוני גם כך אנשים יכולים לנהל דיון.
כל שיתוף יפורסם בפוסט נפרד. לכן, כדי לעשות זאת, אני צריכה שקודם תשלחו אלי את הטקסט.
פניתי השבוע לקליניקה של בר אילן כדי להעלות למודעות את הצביורית את הבעיות שאני ניתקלת בהם : הרעשים הבלתי נסבלים מצפצופים של מכשירים בכניסה למוזיאון בכרטיסי הא אוטבוס ועוד ועוד
יש לי הרבה לשתף להיכן לשלוח?
beata.shabun@gmail.com
ביאטה יקרה,
לשלוח את הפוסטים למייל שלך?
כן, שי, ל beata.shabun@gmail.com
ביאטה יקרה, גם אני מאוד מתגעגעת אלייך ולסדנאות שניהלת. המפגש עם האנשים בסדנאות עזר לי להבין שאני לא כל כך שונה ומוזרה. תודה רבה על הכל, וממתינה לשמוע עוד ממך. נאוה.
________________________________
תודה, נאוה 🙂