שיעור משחק דמיוני
מאת: אביעד גוטפריד
כאנשים רגישים מאוד אנו סובלים לפעמים מאנשים בעלי סמכות שמצליחים "להשתלט" עלינו ולגרום לנו להרגשה לא נעימה. לפני שבועיים כמעט נרשמתי לסדנה למשחק, אבל ברגע האחרון ויתרתי…
בסביבה בה אני חיי, בעיקר עם ההורים, אף אחד לא שם לב למה שקורה סביבו, אף אחד לא מנסה למצוא פתרונות או להתייחס למה שקורה איתי מה אני מרגיש.
כך יצא שרק לעיתים רחוקות אמא באה אלי ואמרה לי: "אביעד די זה לא בשבילך, אני רואה שאתה נפגע, תעצור כאן, אני אעזור לך". וזה די עצוב. הרבה תסכול יכול היה להימנע ממני לו פני הדברים היו שונים.
אני יכול לחשוב על מספר מקרים בולטים. בכל אחד מהמקרים האלה, מישהו נכנס לחיים שלי ותופס בהם אחיזה חזקה, (או שאני תופס בו אחיזה חזקה מתוך זה שהוא "בעל סמכות"), וככה אני נותן לו כוח בחיים שלי עד כדי כך שהוא יכול להרוג אותי או לפגוע בערך העצמי שלי. לרוע המזל, זו חוויה די קבועה אצל אנשים רגישים מאוד.
עם החברה הראשונה – זה היה הרס בבניית אמון שלי בנשים ובני אדם בכלל, עם הצבא – הרס היכולת שלי להשתלב במסגרות, עם החברה האחרונה – פגיעה במיניות שלי ובאמונה שלי בזוגיות, ועם העובדת הסוציאלית – הרס תחושת המסוגלות העצמית שלי, ניסתה לשכנע אותי שאני נכה. בבית של ההורים גדלתי בצורה כזאת, שאחד התפקידים המרכזיים הוא לדאוג שהרצונות של אמא ממני יתממשו. לא ממש נעים לי להגיד, אבל אמהות הן לפעמים אגוצנטרית. בגלל זה במשך 3 שנים הייתי חייל ב"כותונת משוגעים ירוקה" – אתה חייב להתגייס לצבא.
הלך הרוח בו 'נכפה' עליי לשמש עלה תאנה לרצונות של אחרים, הפך להיות בולט בחיים שלי, וגם הרסני מאוד, הרסני עד מוות כמעט.
בכתה י' הייתה לי שנה מדהימה מבחינה חברתית. הייתי גם בחוג תיאטרון אצל יוסי ששון במתנ"ס. בהצגה אני כריסטיאנה פ. אני הייתי הפסיכולוג. מאז ומעולם אהבתי את הבמה, וכבר הרבה זמן שאני רוצה ללמוד בסדנה למשחק. ידידה שלי למדה לפני כמה חודשים אצל יוסי בסדנה כזו. חשבתי שיהייה נחמד להחזיר עטרה ליושנה וללמוד בסדנה אצל יוסי.
הפגישה בדינגוף סנטר הייתה מגניבה. איכשהו היה לי גם כיף כי הפעם ידי הייתה על העליונה, הייתה גם אירוניה. ליוסי לא היה מושג שאני יודע בדיוק מי הוא. הוא התחיל להסביר על הסדנה, על ההבדל בין הסדנה שלו לבין זו שאצל יורם לוינשטיין, על דברים שהוא עשה עד היום ומה יהייה ב-12 שיעורים של הסדנה.
ואז שאלתי אותו: "תגיד יוסי עבדת פעם בראשון?"
הוא: "ואו, כן לפני איזה 14 שנה במתנ"ס".
אני: מה עשיתם שם?
הוא: "העלנו איזו הצגה שנקראת אני כריסטיאנה פ."
אני: אהה, יפה. ומי היה הפסיכולוג?
הוא: "בוא'נה, אתה מנייק. ואללה, אביעד גוטפריד. וכל הזמן אתה ידעת? בחיים לא עשו לי דבר כזה".
זה היה קטע ממש מגניב, אני מת על דברים כאלה.
בפגישה הבאה עם יוסי אני אמור לשיר לו איזה שיר שאני מזדהה איתו ומכיר אותו טוב וזה בעצם האודישן שלי, וגם לשלם חצי מהסכום של הסדנה 900 ₪.
מאז קיבלתי את המשימה השיר שהסתובב לי בראש ושאותו אני רוצה לשיר ליוסי הוא "היא לא יודעת מה עובר עליי" של שלמה ארצי. משום מה התחברתי מאוד למילים, כאילו זה מונולוג:
'עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום. אני חושב שאהבה שלי איתה זה הדבר הכי חשוב. אמנם אין אהבה שאין לה סוף אבל הסוף הזה נראה לי מקולל'.
התחברתי כל כך למילים האלה מתוך מחשבה על אותם מערכות יחסים דפוקות וקראתי את הטקסט, ושמעתי את השיר, שמחר אני אמור לשיר ליוסי. תוך כדי עבודה, הרגשתי עמוק בבטן מילה מילה.
הערב תוך כדי שאני חוזר הביתה יוסי התקשר אליי. הלו יוסי אני חושב שמחר אני לא אוכל להגיע לפגישה. הוא מרים קול: "מתי התכוונת להגיד לי את זה?"
אני: "אמרת שתודיע לי ברגע האחרון, מחר."
הוא: "מה פתאום קבענו מחר ב12 אם תהייה בעיה תגיד לי".
אני: "סתם מה אתה מתרגש, טוב מחר ב1 טוב לך".
הוא: "תרשום כתובת"…
כל הדרך הביתה ברוטשילד אני ואחותי הכנו בלונים במסעדות בדרך, והיה מאוד נחמד. בראש שלי הייתה מחשבה על השיר, הייתי קצת לחוץ כדי להכין אותו. השיר של שלמה היה לי בראש כל השבוע, אבל לא עבדתי עליו ממש. ברחוב רמז אחותי נעצרה והכינה בלונים למישהי שיש לה יומולדת. אני מיהרתי, אז התחלתי ללכת. יפעת צעקה לעברי 'אבי חכה לי'.
אני גערתי בה: "תגידי את נורמאלית 01:00 בלילה, לאן אני אברח". אבל יפעת צדקה, כשלא עמדתי לידה עשיתי טעות. בלי שארגיש העברתי לה את המסר הבא:
"אני מעלייך". כשאני עוצר לנפח בלונים את גם יכולה לנפח, כשאת מנפחת בלונים אני יכול ללכת את כבר תשיגי אותי. יפעת, סליחה על זה.
תוך כדי התחברות למילים "עכשיו אני מרגיש כאילו לא יודע כלום", התחברתי לרגשי הנחיתות שלי מאירועים בעבר. כשאחת התלמידות לא למדה את המונולוג, הוא גער בה לפני כולם. רציתי ממש לחבק אותה. בשיחת טלפון הוא צעק: מתי התכוונת להגיד לי את זה?
המורה הבכיר למשחק עם עבר מפואר של הצגות וסרטים מתגלה כמגלומן. אדם שמשתמש בעמדה שלו כמורה כדי לחזק את יכולותיהם של תלמידים מוצלחים במיוחד, אך יחד עם זאת לרמוס עד עפר את ביטחונם העצמי ותחושת המסוגלות של מי שלא מסוגל לפעות בקצב של העדר.
כל אדם רוצה לחזק את האוטוריטה שלו בתחום בו הוא פועל, ובתפקיד שלו. אחת הדרכים שאנשים משתמשים להשגת המטרה הזו היא לגרום לך להאמין שאתה חייב אותם כדי להצליח, למצוא עבודה, להבריא, לשפר את החיים שלך. כשמישהו אומר לך משפט כמו: "תראה איך עזרתי לך להתקדם, בלעדי היית אפס", אני אומר לך בוודאות, שאם בלעדיו היית אפס, איתו אתה אפס מאופס.
אחת הדרכים להימנע מהלפיתה של אותם 'בעלי כוח' היא להיות אוטוריטה בתחום מסוים הקרוב ללבך, או לפחות לשאוף לשם.
לתשומת לבך:
אנשים שפוגעים בך כדי לחזק אותך כדי שתוכל להתמודד טוב יותר עם "העולם האמיתי", למעשה מחלישים אותך וגורמים לך לפקפק ביכולות שלך להצליח בכוחות עצמך ולעמוד מול סמכות בעתיד. הם מרוויחים מזה משהו, חיזוק מעמדם והגנה על האגו שלהם ותחושות הנחיתות שלהם. כשאדם בוחר (במודע או שלא במודע) בתפקיד עם סמכות ומשתמש בה בצורה שפוגעת ומקטינה את אחד הכפיפים לו, הוא מחזק את "השיטה" בה בעל סמכות, הנותן שירות או עזרה, מפעיל מניפולציות כדי ליצור תלות אצל התלמיד, לקוח, מטופל, ובכך קונה שליטה על חייו, לפחות באופן חלקי לזמן מסויים. כאשר 'הונאה' כזו מתגלה לבסוף היא מותירה אדם אחד מתוסכל שמרגיש מרומה וחלש.
רציתי ללמוד משחק, אבל כשהבנתי שהמשחק יהיה ברגשות שלי, העדפתי להשאיר את המחשק בדמיון.
עכשיו אני מרגיש שאני יודע משהו על יחסי אנוש, שיכול להפוך אותי לקוץ בתחת של הרבה אנשים. אני מבטל את הפגישה עם יוסי ומוותר על ההשתתפות בסדנה ממקום של כוח. בכל מה שקשור בכתיבת מאמרים, קריאת אנשים ומחיקת תסכולים – אני אוטוריטה.
31.046051
34.851612
פורסם על ידי ביאטה שבון יהב
ביאטה שבון יהב,
תרפיסטית גוף-נפש,
מתמחה באנשים רגישים מאוד,
מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל
www.tnuaitit.com | www.anashimregishim.com | beata.yahav@gmail.com
הצגת כל הפוסטים מאת ביאטה שבון יהב
הבית לאנשים רגישים מאוד 
שלום אביעד.
המחשבה שמישהו אחר יודע יותר טוב ממך מה מתאים לך מתגלה במוקדם או במאוחר כדמיונות שווא. אנשים בקושי יודעים מה טוב להם אבל הם תמיד ישמחו לתת עצה ולכוון אנשים אחרים. שנים רבות הקשבתי לקולות מסביב, קולות לא מסונכרנים שבלבלו אותי יותר ויותר, עד שראיתי שאנשים משנים את דעתם חדשות לבקרים או בכלל לא זוכרים מה הם אמרו לי ואני עוד לקחתי את דבריהם בכובד ראש. לאחרונה מנסה ומצליחה לאט לאט לקחת בכובד ראש רק את עצמי. גיליתי שכאשר אתה מקרין בטחון בדרך שלך אנשים פחות מרשים לעצמם לחנך אותך ולהסביר לך.
האמת שגם אני הרגשתי פעם שאמורות להיות לי התשובות לכולם אבל אין לי. יש לי רק את התשובות לעצמי ואני צריכה להיות ממש קשובה על מנת לשמוע אותן.
כמה מחזק לקרוא את הדברים…להרגיש שאנחנו לא לבד…שזו לא חולשה אלא מצב נתון שנולדנו לתוכו…אני תמיד הרגשתי ועודני מאמינה שיש לזה גם ייעוד (כהורים/הורים לעתיד, כחברים, כמורי דרך לאחרים וכבני משפחה שרואים דברים 'אחרת')
בברכת קבלה ושלווה
-אודליה-
אודליה יקרה.
תודה רבה לך על החום שנתת לי במילים האלה.
אמרת שיש לזה ייעוד,
הנה את רואה בכתיבה שלי וביצירה שלי מורה דרך לאחרים ללכת בה, שיהיה לכולם קל יותר.
אשמח לשוחח איתך על כך.
אני מזמין אותך לשמוע שיר חדש שלי על גלעד שליט.
מילים לחן ועיבוד מוזיקלי: אביעד גוטפריד שירה: ארי פוליטי.
soundcloud.com/aviad-yashir/track-2
אביעד.
נהנה מאוד לראות שאתה כותב , זה גם סוג של ריפוי שקרוי בקבלה "אור חוזר" וזה גם יצירה- דבר אהוב מאד
מקוה שיהיה לך קל ושמח וגם טוב- כן טוב
למרות שלאנשים כמונו זה לצערי כבר לא מובן מאליו
שיהיה לנו טוב
מקוה שיהיה מקום יותר גדול והולך וגדל בלב הבריות העולם
לאנשים רגישים מאוד
ויתנו להם את האהבה
שלה הם משחרים ומתפללים רוצים ומייחלים ומשוועים
כבריות "אוהבות ומיוחדות"
ככה אני רוצה להגדיר את האנשים היותר רגישים מבינינו
הכל גדול
אהבה גדולה יותר
כאב גדול יותר
פחד גדול יותר
סבל גדול יותר
עצמה גדולה
עליות וירידות דרמטיות וגדולות יותר
ומה לעשות , חיים מסוכנים יותר ומעניינים יותר …
הכל ביחד
באהבה ותפילה לשינוי פני הדברים
להעריך להפנים לאהוב ולקבל את האנשים הרגישים
אלעדי ילד טוב שלי.
תודה רבה לך על תגובתך.
בחיים שלי היום אני מרגיש הרבה יותר טוב ושמח.
בזכות זה שטיפלתי בעצמי, ובבריאות שלי דרך תזונה נכונה ושמירה על
עצמי ובריאות המוח, אני מרגיש טוב מאוד.
הכתיבה שלי היא אהובה על בני אדם וגם עליי.
איני הולך כלל לפסיכולוגים כי הם לא עוזרים לי בכלל, וגם עם תרופות אני כבר
לא לקוח. ככה הכי טוב לי.
ככה זה אצלנו הרגישים הכל "יותר". אבל עכשיו אני אוהב הרבה יותר.
אשמח לפגוש אותך, אתה מחזק אותי כל כך עפ התגובות שלך ואהבה שאתה נותן לי מאז הכרנו.
תהייה בקשר,
תודה רבה חבר יקר,
ממני אביעד.
אביעד
ועדיין אני מאמין שאנשים רגישים מאד יכולים להיות שחקנים נפלאים.
ואני אנצל הזדמנות זו כדי לאזן את החוויה הלא נעימה מסדנת המשחק
שלי בחוויה חד פעמית שחוויתי בסדנה…ואני תוהה איך שכחתי אותה
לרגע. בכל אופן ביום הראשון לסדנת המשחק התבקשנו לאלתר מונולוג של חמש
דקות מול הכיתה… ככה בלי הכנה. מיותר לציין שרעדתי מפחד הלב צנח
לתחתונים … מפלס הבושה גאה ואני סוחב איתי בושה עתיקת יומין… בקיצור
המשתתפים עולים אחד אחרי השני ואני דוחה את הקץ והמחשבות רצות
בראש שלי בקצב מטורף …. מה אני הולך לשחק? מעולם לא עמדתי מול
במה ואני הרי פרפקציוניסט צריך להתכונן … אבל אני זוכר שעלה בראשי רעיון מהיכן שהוא , רעיון שאמר לי בפשטות לבטא את מה שעובר עליי באותו רגע…
נרגש כל כולי דחפתי את עצמי לבמה לפני שיהיה מאוחר…
מהצד של הבמה זה כבר הרגיש קצת פחות מאיים….לקחתי נשימה עמוקה מהאור של הזרקורים שכמו שטף אותי זה היה מאד נעים …ודפקתי מונולוג של מספר דקות…לא ברור בדיוק מה אמרתי שם אני זוכר רק את המסר הכללי שפשוט ביטאתי
את מה שאני מרגיש…. כשסיימתי שררו כמה שניות של שקט ומבטים פעורי
פה…ומחיאות כפיים… נדמה לי שזה היה המונולוג הכי אותנטי שהיה באותו ערב, בכל הצניעות.
אני באופן אישי לא מוותר על החלום של משחק… ואני מנסה כבר כמה שנים
והולך לאודישנים וחוטף עלבונות לפעמים…. זו תעשיה מאד מחוספסת ואגו
מניאקית… אבל מה שלא הורג מחשל כמאמר הקלישאה.
ועוד לא דיברנו על האיכויות המרפאות שיש במשחק.
זהו רק רציתי לאזן את התמונה ולהישאר אופטימי.
אבשלום
אביעד שלום,
הבנתי את דבריך ואהבתי את הדרך בה אתה עוזר לאחרים לא ליפול בפח של הסמכות המוחלטת. אני גם סיימתי סדנת תאטרון אתמול. לפני כן סיימתי כמה סדנות בתחום דומה. אני חוויתי מורים שונים בעלי סגנונות שונים לא תמיד היה לי קל. מהניסיון שהצטבר בחיי אוכל להגיד שגם המורה הכי "מגלומן" הוא בן אדם ולכן ניתן לגשת ולדבר איתו. גם אם הוא לא ישנה ממנהגו להיות מחוספס ורודן הוא ידע ש"אני" לא מסכימה לכך… ועלי זה לא יעבוד. סך הכל המורה נשען על תלמידיו ואם גם זה לא מעניין אותו אז שידע שהם המשלמים לו. בכל אופן אני לא נוהגת לוותר על משהו שמתאים לאופי שלי ולכן אני רוצה ללמוד אותו אני מנסה במקום אחר עם מורה אחר. לפעמים זה עניין של פער גילים בין המורה לתלמידים ועוד כל מני דברים שאינם בהכרח מתאימים בין השניים. פלוני יכול להבין אסטרטיביות כרצון להדריך את התלמידים למשמעת עצמית ואלמוני יכול לחשוב שאותו הדבר סתם נורא גזעי והאחר יכול לפרש זאת כגסות רוח ושתלטנות. לגבי עצמי הכל תלוי בחוויה האישית של כיצד אני רואה את התמונה ומרגישה במקום ובמצב הרוח שבו אני נמצאת באותה התקופה. בכלל נראה לי אישית שהדברים מאוד מורכבים גם בשיח שבין מורה לתלמיד לאורך הזמן וגם בשיח שבין התלמידים בקבוצת התאטרון לבין עצמם. לי למשל קרה שלא יכולתי לסבול הלך חברתי שבעיני היה גסות רוח דווקא מחברים בקבוצה מסוימת; וחשתי שהמורה מעלים/מה עין בגלל הצ'ק השמן שניתן כל חודש. חוויתי קונפליקט מאוד חזק במצב בו בעיני ולדעתי חבר/ה מסוים בקבוצה רצה/תה שהקבוצה כולה תהיה צל שלו ושל האישיות של עצמו. כך גם שכל הקבוצה תתן אוקיי אוטומטי לכל דבר שהאדם המסוים רוצה חפץ ומתחשק לו כיוון שהוא מאמין שכך הדברים (מתוך שבאמת יש לו בעיות ומצוקות). פתרתי את הבעיה בכך שנתתי לאנשים להבין שאני לא מתכוונת לשנות את אמונתי וגם לי יש בעיות משל עצמי ואני לא נופלת בפח של מניפולציות. בשורה התחתונה לקחתי מקבוצת התאטרון את הטוב ומה שמתאים לי במקום לוותר על ההשתתפות.
אורית נאמן
אורית נאמן, שבוע טוב שיהיה לך!
קראתי את תגובתך ושמחתי מאוד על הדברים. מאחר ויש לי יכולת הבעה בכתב, המעט שאני יכול לעשות זה לעורר באחרים שאלות וכיווני חשיבה כדי להבין מצב מסויים מתוך זה שהייתי שם. בהזדהות יש הקלה.
לא התכוונתי לוותר על סדנאות למשחק באופן גורף בגלל אותו מורה. הרי החוזק שלי בא בעקבות מקרים בהם הייתי בעמדת חולשה. לפעמים אנחנו הולכים לקורס, או משהון אחר, מתוקף סמכות של מישהו אחר, אפילו שיש לנו חשש. "אולי הוא יודע יותר טוב ממני?" (הייתי חושב לפעמים).
הרבה פעמים הכנסתי את הראש למיטה חולה, שידעתי שהיא חולה, מתוך חולשה גדולה שלי,
מתוך כוח סמכות. גם קונפורמיות. אני שמח שהייתה לך היכולת להיות שם לאורך כל הדרך ובסוך לקחת חלקים מסויימים. אני העדפתי לא להתחיל דבר שנראה לי מקום שיפגע בי, רק כדי לראות מה יקרה.
אני רואה שתחום המחשק מעסיק אותך ואני מאחל לך המון בהצלחה והמון כח בלי מניפולצניו.
אביעד.
היי אביעד.
התרגשתי לקרוא את מה שכתבת…
מאד מזדהה עם החוויה שלך.
אסור לנו לתת את הכוח שלנו לאחרים.
היתה לי חוויה מאד דומה בהקשר של משחק.
גם אני בעבר מאד רציתי להתנסות במשחק
ונרשמתי לסדנת משחק. מאד נהניתי זה הוציא
את הילד שבי אבל…. עדיין היתה לי הרגישות
שלי שהייתי פחות מודע לה ופחות כיבדתי אותה.
היה לי מאד קשה עם המורה שכן מה לעשות גם
היא נהגה בחוסר רגישות כלפיי וכלפי אחרים
שלא יכולתי לסבול את זה ובסוף חתכתי
מהסדנה. היום אני יודע שהרגישות שלנו היא
מתנה כי בדיעבד לא אהבתי את המקום מהפעם
הראשונה אבל לא הייתי קשוב לאינטואיציה. אני
זוכר אפילו את הריח האופייני למקום של הסדנה
לא היה נעים לי. אז כן במובן הזה נתתי את הכוח למורה
שהיא סמכות אבל זה לא החזיק מעמד.
היום ממרחק של כמה שנים אני יכול
לזהות את המקום הפגוע של המורה שגרם לה
לנהוג בצורה שלא מתאימה לה ולתפקיד….
אבל מי אנחנו שנשפוט …פשוט נהיה נאמנים
לעצמנו ונמשיך הלאה באמת שלנו!
אבשלום תודה רבה על תגובתך.
הסיפור הלא נעים שלך ממחיש לי עד כמה צדקתי בהחלטה שלי.
אבל אל דאגה את מנת התסכול שלי בגלל חוסר כוח כבר חטפתי לא פעם.
זה מצויין שהיום אתה מבין את עצמך ואת החוויה שלך.
את המורה אינך אמור להבין, אינך שופט אחד
פשוט הבנת שהיית קרבן של קרבן.
אשרייך בדרכך עם עיניים םקוחות לרוווחה.
חג שמח,
אביעד.