רציתי לשתף אותכם בבעיה שלי ולשמוע מה אתם חושבים או האם גם נמצאים במצב כזה.
אני לא יכולה להישאר לגור בבית בגלל האנרגיות הרעות בבית.
יש הרבה אנשים שרוצים לברוח קצת מהבית, כי הם לא מסוגלים להיות שם. אז הם נוסעים כל פעם בכל הארץ. אפילו מחבר לחבר. וכל פעם מחפשים להיות במקום אחר, אבל בסופו של דבר חוזירים הביתה. כי גם מקומות להתארח בהם נגמרים באיזשהוא שלב. אז חשבתי על זה שלמה שלא יהיה סוג של קומונה או בית פתוח כזאת שיגורו בה אנשים שיש להם בעיות דומות ולא מסוגלים להישאר בבית. או אפילו לקחת איזה חדר \ מחסן נטוש שאפשר לסדר. או אפילו לעשות את זה בשיטה של וופינג או בסגנון בית השאנטי בתל אביב, אבל פשוט לאנשים רגישים.
אם אתם מזדהים עם מה שכתבתי וגם מחפשים פתרונות אני מאוד אשמח אם תגיבו 🙂
בתודה,
אור.
הערה של ביאטה: נשמח לשמוע במיוחד מאלה מכם אשר צעירים מאוד ועדיין לומדים בתיכון.
ביאטה שבון יהב,
תרפיסטית גוף-נפש,
מתמחה באנשים רגישים מאוד,
מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל
www.tnuaitit.com | www.anashimregishim.com | beata.yahav@gmail.com
הצגת כל הפוסטים מאת ביאטה שבון יהב
14 תגובות על ״לא יכולה להמשיך לגור בבית בגלל האנרגיות הרעות״
הי אני גם במצב כמוך אמא שלי אומרת שהיא רוצה " להרחיב את המשפחה שלנו" אבל הבעיה היא שהיא עושה את זה על חשבוני ואני החלטתי שברגע שהיא תגיד שאנחנו עוברים אני מתחילה לארוז הכל ולברוח ואני באמת מקווה שהרעיון שלך יתפוס בגלל שזה קורה ממש בקרוב אני תכף מתחילה לארוז ולברוח …
שלום אור,
אני כבר כמה זמן בסיטואציה דומה (בערך 3-4 שנים) כל הזמן אני רוצה לברוח מהבית כי אני מרגישה חסומה וחסרת חיים בבית שלי.
כמה פעמים ראיתי מבוי סתום בחיי עד כדי כך שהייתי מסתכלת מהחלון בחדר בשביל להירגע ולנשום עמוק. באותן דקות, היו רגעים שחשבתי לעצמי: "מה יקרה אם אקפוץ?" "מה ירגישו בני משפחתי?" "האם זה שווה את זה?" ואף פעם לא קפצתי כי חשבתי שאולי אני לא קרובה מספיק לגיל בו עליי "ללכת" מכדי לרצות לאבד את מה שהחיים עוד פורסים לפניי.
בכל פעם הגעתי למסקנה שעליי לאזור כוח, ולסבול את החיים עד הרגע בו אדע כי חיי נמצאים בכפות ידיי ועל כתפיהם של אחרים שאינם אני.
לאט לאט, אחרי כל שנה ושנה זה נהיה גרוע יותר, וכל שנה ההרגשה שאגיע לקרקע על ידי וויתור על חיי נהייתה חזקה יותר ויותר.
לפעמים אני מרגישה שכבר אין לי למי לפנות בכלל! שאין לי עם מי לדבר, ושגם אם אמצא מישהו כזה, הוא לא יכבד את דבריי ואפילו לא ייקח אותם ברצינות.
כבר שנתיים שכדי להרדם בלילות, אני צריכה לבכות על כל מה שרע בחיי, (ויש הרבה)…
אמנם לא הרבה יבינו מה כל כך רע בחיי כי זה לא נראה לעין מבחוץ, אבל מבפנים אני מרגישה על קצה החוט שרק הרוח מרימה למעלה ושאם היא תיפסק ובכך תעזוב את החוט, זהו סופי, הנפשי והפיזי.
בנוסף כבר כמה פעמים חשבתי לפגוע בעצמי פיזית מרוב הפגיעה נפשית שכבר קיימת בליבי ובנפשי בצורת תהום ענקית וחסרת תחתית, שרק אם אמעד כלפי מטה, לא תהיה דרך חזרה ואאבד את הכל, אפילו את שפיותי. אני בטוחה שגם פסיכולוגית וגם טיפולים או כל מי שזה המקצוע שלו, כבר לא יעזרו לי כי אני לא מתחברת לקטע הזה של פסיכולוגים כי אני לא מרגישה בנוח לספר למישהו זר את כל בעיות חיי כשהדבר היחיד שאני באמת חושבת עליו הוא: "בטח לא אכפת להם בכלל והם רק רוצים את הכסף".
בכל מקרה אני מזדהה אבל עם כל הקשיים, ובמקרה שלי יש המון, בייחוד נפשיים, אני תמיד חושבת על העתיד ו"מה יקרה מחר?"
אני תמיד חושבת על מה אני אשפר כשלי יהיו ילדים ואני אצטרך לגדל אותם.
אני רק חושבת על העתיד שלי ומה שעוד פרוס בפני חיי, ומנסה בינתיים לשרוד את השאר, כדי שלא אפגע בקרקע לעולם…
אני מזדהה… אני בת 17 וחצי וגם אצלי בבית יש אנרגיות רעות מדיי ואני מחכה כבר לצאת החוצה…
יש לי הרבה דמיון אז אני מדמיינת הרבה איך ייראו החיים שלי מחוץ לבית ואני יודעת שבעזרת השם יהיה טוב.
פעם חיפשתי פתרונות, אבל עכשיו כבר לא כי נשארה לי עוד חצי שנה בערך עד שאני מתחילה שירות לאומי ועוזבת את הבית (הוצאתי פטור מהצבא כי אני פשוט יודעת שהמסגרת הזאת לא תהיה טובה בשבילי).
לגבי הרעיון שלך – אני חושבת שהוא ממש טוב. יש הרבה פתרונות לנוער בסיכון, לילדים ממשפחות אלימות וכו'… אבל גם במשפחות שנחשבות נורמטיביות לפעמים משהו לא בסדר. בעצם, אני מרגישה ש"לא בסדר" זו צורה קצת רכה מדיי לתאר את זה. לפעמים גם ממשפחות נורמטיביות לכאורה צריך לברוח.
אני חושבת שצריך אפילו לפתוח רשת בתים כזאת בכל הארץ. מן רשת של "בתים פתוחים" כזאת לאנשים שלא מסוגלים להיות בבית יותר.
לדעתי הכי מושלם זה לעשות שילוב של קומונה עם פרטיות. שיהיה "חדר חברה" מרכזי כזה שמיועד לכולם ולשמה כולם ילכו כשרוצים חברה ואפשר לעשות גם הפעלות וגיבושים וכו'… ומצד שני שיהיה גם לכל אחד חדר משלו או לפחות מן פינה משלו שיוכלו לפרוש אליה כשרוצים להיות לבד, או לעצב אותה בדרך שלהם ולשים דברים שהם אוהבים כדי שתהיה גם תחושה שיש את הפינה שלהם הטובה והמוכרת.
אני גם רוצה לברוח מהבית !
חיה בבית של כפיה דתית וכול הזמן מחפשת מקום מחבוא לא אוהבת את אמא שלי ואת אחיות שלי , אני רק סובלת בבית הזה..
בבקשה תעזרו לי למצוא רעיון מה לעשות אני מיואשת
אני כל כך אוהבת את הרעיון שלך אני בחטיבה כרגע וההורים שלי גרושים ומצי הנפשע לא מדהים והלאגן שהולך פה משפיע עליי לרעה כבר שנציים שאני מחפשת משהו כזה ואת הוצאת לי את המילים מהפה רעיון מדהים רק לדעתי שיהיה רשת כזו פרוסה בארץ לא לכולנו יש אפשרות להגיע רחוק
הי אור,
את מעלה פה סוגיה מורכבת: הצורך גדול שלך לברוח למרחב יותר מוגן, נוח ומתאים לך מצד אחד וחוסר יכולת לעשות זאת ( לפחות בשלב הזה)מצד שני. אני מכירה היטב את המצב ואת התחושות הקשות שאנו חווים כאנשים רגישים בבית שלא רק שלא מספק לנו את התנאים האופטימלים להם אנו זקויקים, אלא אף מעיק ופוגע. הסבל הנפשי הוא פעמים רבות גדול יותר מכל סבל פיזי.אני גדלתי בבית מאוד לא רגיש ולמרות שמשפחתי נחשבה לנורמטיבית לחלוטין,צברתי לא מעט טראומות. מגיל 16 ניסיתי לברוח מהבית אבל תמיד חזרתי : בן אדם רגיש בכל זאת יעדיף את פינה שלו, את מבנה החדר המוכר את ריח המצעים ואתת המיטה המוכרת. מה שנתן לי אז כוח זה הדמיון העשיר שלי: דמיינתי את היום בו אצא מהבית ואבנה בית משלי. ידעתי בדיוק איך הוא יראה, מה יהיה בו ( הכל מכוון לנחות, אני כל כך אוהבת שיהיה נוח ונעים:) ובעיקר ידעתי מה לא יהיה שם. מלבד זאת, כשהוריי לא היו בבית, הנתהלתי בצורה שנוחה לי ( הדלקתי מזגן, אכלתי טעים ובסלון, לקחתי שמיכה רכה וכו, דברים שהיו אסורים) וכך יצרתי לי כמה שעות של חסד, תדלוק רגשי. הלכתי גם לבקר חברות ו"התחממתי" אצלן גם כתבתי יומן. כל אלה החזיקו אותי בחיים עד שהתגייסתי . שם כבר בקשתי לשרת רחוק מהבית היה לי חדר מצויין עם שותפה נחמדה וגם באוניברסטה במעונות יצרתי לי סביבה נוחה עם שותפה נחמדה. היום אני נשואה ושיש לי בית בדיוק כמו שדמיינתי, אבל כל פעם שאני מגיעה לביקור לבית הוריי מיד מרגישה את האנרגיות הרעות ואת האושר שאני כבר לא גרה שם!
שלום לכולם שלום לאור
נכון אף פעם או לא תמיד מרגישים באוירה טובה במיוחד כשבנוסף לרגישות המאוד גדולה יש גם צורך להתמודד עם מחלות של הנפש .דבר שגם בלי הרגישות ובכלל כאדם לאדם קשה לחיות איתו ,ולהתמודד איתו.
אני כשאני רוצה קצת "לברוח" מהבית ולהיות לבד אני עצמי אם תחושותי ורצונותי ומחשבותי אני הולכת החוצה לעשות מה שאני הכי אוהבת יש לך משהו שאת אוהבת ? אני יוצאת לטבע בין עצים פרחים ירוק וצבעוני .אני קוראת ספרים בחוץ באוויר הצח או שמוצאת פינה בפנים בחוץ ומסתגרת בתוך עצמי כמו פרח שקיבל מספיק מים ועכשיו מתכסה כולו ואז כעבור כמה שעות יוצאת ונפתחת בליבלוב כמו פרח גדול או פרפר לאחר שהפך מזחל .
למען האמת ההרגשה הזו מטרידה אותי כבר הרבה זמן, אני זוכרת שמתחילת גיל ההתבגרות רציתי לברוח מהבית ומהאנרגיות המתסכלות שיש בו, נסעתי לחול לשנה אבל גם שמה היה לי קשה עם ההיחשפות לעולם הגדול, ולאחריות הכבדה שהיתה מוטלת עלי, עכשיו אני בבית ההורים עם אחיינים מאוווד בעיתיים ואנשים לא מתחשבים, אני מתה שיהיה לי טוב ושקט כבר.
תודה על הכתבה.
קודם כל תודה שפרסמת את המודעה ביאטה ותודה על כל התגובות!
אין לי בעיה להיחשף ולספר הכל כי זה באמת פיקוח נפש כמו שכתבת יויו
ברוך השם אין אלימות פיזית במשפחתי יותר אלימות נפשית…אך בכל זאת אני לא יכולה לנהל אורך חיים בתפקוד נורמלי לגיל שלי אמא שלי בדיכאון קשה והבית ולא מתפקד וההשפעה מאנרגיות מזיקות בהתנהגות שלי בחוץ ולכן אני לא יכוחלה להתקדם לשום מקום גם כשניסיתי לעשות דברים בחוץ ולהעסיק את עצמי אני מרגישה כמו גלגל חוזר כי אני לא באמת מתקדמת לשום מקום…. כי כשאני חוזרת הביתה שוב אני לא רואה כלום ולא ומודעת לשום דבר….
שמחתי לשמוע שיש אנשים שמבינים את מצבי אני בכל זאת חושבת שאפשר לדבר על רעיון של קומונה לקהילה ולהתחיל ביחד להתקדם לאט לאט בתהליך להפוך את הרעיונות \ מחשבות למציאות כמובן עם שיתוף כספי וכולי …. וגם חשוב שיהיה מקום כזה לאנשים כמונו…..
שוב תודה על התגובות
!
הי אור,
אני חושבת שזה מצב מורכב ולא פשוט. כשאנחנו מתבגרים ויש לנו אפשרות לפרנס את עצמנו, אנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו ולבחור מקום לגור בו. אבל עד אז, אנחנו תלויים בהורים שלנו. ואם אין אלימות במשפחה או משהו חמור ברמה כזו, כנראה שחשוב לחפש פתרונות יצירתיים איך לחיות עם האווירה בבית. היתי מציעה לך לחפש תמיכה ומקומות בהם אפשר ללמוד כלים, כמו יעוץ פסיכולוגי וסדנאות צמיחה. או אפילו קבוצת תמיכה. אבל נכון, זה היה יכול להיות מאוד נחמד אם היה קיים בית שכזה לכל אדם שהתעייף ממשפחתו ורוצה קצת לנוח 🙂
היי אור,
אני מאוד מזדהה מאוד עם מה שאת כותבת.
שנים שאני מרגישה בדיוק כמוך! אני מגיל צעיר מאוד לא סובלת את האנרגיות הרעות בבית ומחפשת תמיד לאן לברוח, ואיפה לישון… אני בת 24 ואת רוב חיי ולילותיי העברתי מחוץ לבית הוריי. ולא, לא עברתי שום סוג של התעללות מצד משפחתי. פשוט, תמיד הרגשתי רצון להתרחק פיזית מהם.
במקרים בהם אני מחריכה את עצמי בכוח להיות במקום מסוים- מיד מתחילים כאבי הראש ולחץ לא מוסבר שמשפיע עליי ומפריע לי בהתנהלות היומיומית שלי.
אחת לכמה זמן אני ממש נהנת לחזור הביתה, להוריי, או לבית של המשפחה של בן זוגי, אך גם זה לא מחזיק זמן רב מידי. אני תמיד מחפשת לאן לברוח, מחפשת מפלט.. עוברת מבית לבית, ממקום למקום.
לצערי, עדין לא מצאתי מקום שטוב לי בו, נעים בו, שבו אני מרגישה בבית…
מה שבטוח זה, שאני אישית, כשבא לי לברוח – אני לא רוצה להיות להיות בקרבת אנשים אחרים… אני פשוט רוצה שיניחו לי להיות לבד.
בחודשים באחרונים עברתי למעונות במכללה. זה סוף שבוע שני שאני לא חוזרת לביתי או לביתו של בן זוגי כי פשוט בא לי להתרחק, אני רוצה שקט.
היום אני יכולה לברוח למעונות ומוצאת לי שקט, אבל כשאהיה נשואה או תהיה לי משפחה, אני מאמינה שיהיה לי קשה מאוד.. הלוואי והיה מקום שנמצא קרוב לבית שאפשר לברוח אליו לזמן מה.. עד "שאחזור לעצמי" וארגע…
אני באותו מצב כבר שנים. גם אני צריך וזה צריך נדרש וחייב דחוף לצאת מהבית ממש פיקוח נפש. את לפי השערתי פוחדת לדבר או להיחשף ואני משער שהמצב חמור יותר וכבר צפו זאת חז"ל לפני אלפי שנים. "דור שבן דוד בא בו היוקר יאמיר…..אויבי איש אנשי ביתו ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"
וכאדם רגיש זו ממש טראומה ומצד קריטי בעבורך ובעבורי האנשים הרגישים מאוד
אור שלום לך,
את מציגה בעיה עצובה וכאובה מאוד, וחבל שלא הסברת איזה "אנרגיות רעות" יש בבית. האם זו אלימות פיסית או אלימות מילולית ומה הרקע ?
אין ספק שכל כעס נובע קודם כל מפרשנות אישית שלנו.
אל תשכחי שהורייך הביאו אותך לעולם מתוך אהבה גדולה, ובמרבית המקרים ההורים ממשיכים לאהוב את ילדיהם עד יומם האחרון.
הכעסים נולדים כאשר קיימת אי הבנה ופרשנויות שגורמות לכעסים שעלולים להוביל לשנאה אל הקרובים לנו ביותר – כמה חבל !
שלום אור
זה מוכר שמרגישים את האנרגיות הרעות במקום מסוים ,ואז זה משפיע גם על השקט שלך, וכשבבית שלך יש אנרגיות רעות ,אז ההרגשה שאין לך לאן לברוח.
כשזה קורה לי אני מנקה ומסדרת את כל החפצים האישיים שלי , עובדת בגינה ומנסה להתעלם מי כל מה שמסביב ,לא מאפשרת לאנרגיות הרעות להגיע אליי.
בהצלחה
הבית לאנשים רגישים מאוד 
הי אני גם במצב כמוך אמא שלי אומרת שהיא רוצה " להרחיב את המשפחה שלנו" אבל הבעיה היא שהיא עושה את זה על חשבוני ואני החלטתי שברגע שהיא תגיד שאנחנו עוברים אני מתחילה לארוז הכל ולברוח ואני באמת מקווה שהרעיון שלך יתפוס בגלל שזה קורה ממש בקרוב אני תכף מתחילה לארוז ולברוח …
שלום אור,
אני כבר כמה זמן בסיטואציה דומה (בערך 3-4 שנים) כל הזמן אני רוצה לברוח מהבית כי אני מרגישה חסומה וחסרת חיים בבית שלי.
כמה פעמים ראיתי מבוי סתום בחיי עד כדי כך שהייתי מסתכלת מהחלון בחדר בשביל להירגע ולנשום עמוק. באותן דקות, היו רגעים שחשבתי לעצמי: "מה יקרה אם אקפוץ?" "מה ירגישו בני משפחתי?" "האם זה שווה את זה?" ואף פעם לא קפצתי כי חשבתי שאולי אני לא קרובה מספיק לגיל בו עליי "ללכת" מכדי לרצות לאבד את מה שהחיים עוד פורסים לפניי.
בכל פעם הגעתי למסקנה שעליי לאזור כוח, ולסבול את החיים עד הרגע בו אדע כי חיי נמצאים בכפות ידיי ועל כתפיהם של אחרים שאינם אני.
לאט לאט, אחרי כל שנה ושנה זה נהיה גרוע יותר, וכל שנה ההרגשה שאגיע לקרקע על ידי וויתור על חיי נהייתה חזקה יותר ויותר.
לפעמים אני מרגישה שכבר אין לי למי לפנות בכלל! שאין לי עם מי לדבר, ושגם אם אמצא מישהו כזה, הוא לא יכבד את דבריי ואפילו לא ייקח אותם ברצינות.
כבר שנתיים שכדי להרדם בלילות, אני צריכה לבכות על כל מה שרע בחיי, (ויש הרבה)…
אמנם לא הרבה יבינו מה כל כך רע בחיי כי זה לא נראה לעין מבחוץ, אבל מבפנים אני מרגישה על קצה החוט שרק הרוח מרימה למעלה ושאם היא תיפסק ובכך תעזוב את החוט, זהו סופי, הנפשי והפיזי.
בנוסף כבר כמה פעמים חשבתי לפגוע בעצמי פיזית מרוב הפגיעה נפשית שכבר קיימת בליבי ובנפשי בצורת תהום ענקית וחסרת תחתית, שרק אם אמעד כלפי מטה, לא תהיה דרך חזרה ואאבד את הכל, אפילו את שפיותי. אני בטוחה שגם פסיכולוגית וגם טיפולים או כל מי שזה המקצוע שלו, כבר לא יעזרו לי כי אני לא מתחברת לקטע הזה של פסיכולוגים כי אני לא מרגישה בנוח לספר למישהו זר את כל בעיות חיי כשהדבר היחיד שאני באמת חושבת עליו הוא: "בטח לא אכפת להם בכלל והם רק רוצים את הכסף".
בכל מקרה אני מזדהה אבל עם כל הקשיים, ובמקרה שלי יש המון, בייחוד נפשיים, אני תמיד חושבת על העתיד ו"מה יקרה מחר?"
אני תמיד חושבת על מה אני אשפר כשלי יהיו ילדים ואני אצטרך לגדל אותם.
אני רק חושבת על העתיד שלי ומה שעוד פרוס בפני חיי, ומנסה בינתיים לשרוד את השאר, כדי שלא אפגע בקרקע לעולם…
אני מזדהה… אני בת 17 וחצי וגם אצלי בבית יש אנרגיות רעות מדיי ואני מחכה כבר לצאת החוצה…
יש לי הרבה דמיון אז אני מדמיינת הרבה איך ייראו החיים שלי מחוץ לבית ואני יודעת שבעזרת השם יהיה טוב.
פעם חיפשתי פתרונות, אבל עכשיו כבר לא כי נשארה לי עוד חצי שנה בערך עד שאני מתחילה שירות לאומי ועוזבת את הבית (הוצאתי פטור מהצבא כי אני פשוט יודעת שהמסגרת הזאת לא תהיה טובה בשבילי).
לגבי הרעיון שלך – אני חושבת שהוא ממש טוב. יש הרבה פתרונות לנוער בסיכון, לילדים ממשפחות אלימות וכו'… אבל גם במשפחות שנחשבות נורמטיביות לפעמים משהו לא בסדר. בעצם, אני מרגישה ש"לא בסדר" זו צורה קצת רכה מדיי לתאר את זה. לפעמים גם ממשפחות נורמטיביות לכאורה צריך לברוח.
אני חושבת שצריך אפילו לפתוח רשת בתים כזאת בכל הארץ. מן רשת של "בתים פתוחים" כזאת לאנשים שלא מסוגלים להיות בבית יותר.
לדעתי הכי מושלם זה לעשות שילוב של קומונה עם פרטיות. שיהיה "חדר חברה" מרכזי כזה שמיועד לכולם ולשמה כולם ילכו כשרוצים חברה ואפשר לעשות גם הפעלות וגיבושים וכו'… ומצד שני שיהיה גם לכל אחד חדר משלו או לפחות מן פינה משלו שיוכלו לפרוש אליה כשרוצים להיות לבד, או לעצב אותה בדרך שלהם ולשים דברים שהם אוהבים כדי שתהיה גם תחושה שיש את הפינה שלהם הטובה והמוכרת.
אני גם רוצה לברוח מהבית !
חיה בבית של כפיה דתית וכול הזמן מחפשת מקום מחבוא לא אוהבת את אמא שלי ואת אחיות שלי , אני רק סובלת בבית הזה..
בבקשה תעזרו לי למצוא רעיון מה לעשות אני מיואשת
אני כל כך אוהבת את הרעיון שלך אני בחטיבה כרגע וההורים שלי גרושים ומצי הנפשע לא מדהים והלאגן שהולך פה משפיע עליי לרעה כבר שנציים שאני מחפשת משהו כזה ואת הוצאת לי את המילים מהפה רעיון מדהים רק לדעתי שיהיה רשת כזו פרוסה בארץ לא לכולנו יש אפשרות להגיע רחוק
הי אור,
את מעלה פה סוגיה מורכבת: הצורך גדול שלך לברוח למרחב יותר מוגן, נוח ומתאים לך מצד אחד וחוסר יכולת לעשות זאת ( לפחות בשלב הזה)מצד שני. אני מכירה היטב את המצב ואת התחושות הקשות שאנו חווים כאנשים רגישים בבית שלא רק שלא מספק לנו את התנאים האופטימלים להם אנו זקויקים, אלא אף מעיק ופוגע. הסבל הנפשי הוא פעמים רבות גדול יותר מכל סבל פיזי.אני גדלתי בבית מאוד לא רגיש ולמרות שמשפחתי נחשבה לנורמטיבית לחלוטין,צברתי לא מעט טראומות. מגיל 16 ניסיתי לברוח מהבית אבל תמיד חזרתי : בן אדם רגיש בכל זאת יעדיף את פינה שלו, את מבנה החדר המוכר את ריח המצעים ואתת המיטה המוכרת. מה שנתן לי אז כוח זה הדמיון העשיר שלי: דמיינתי את היום בו אצא מהבית ואבנה בית משלי. ידעתי בדיוק איך הוא יראה, מה יהיה בו ( הכל מכוון לנחות, אני כל כך אוהבת שיהיה נוח ונעים:) ובעיקר ידעתי מה לא יהיה שם. מלבד זאת, כשהוריי לא היו בבית, הנתהלתי בצורה שנוחה לי ( הדלקתי מזגן, אכלתי טעים ובסלון, לקחתי שמיכה רכה וכו, דברים שהיו אסורים) וכך יצרתי לי כמה שעות של חסד, תדלוק רגשי. הלכתי גם לבקר חברות ו"התחממתי" אצלן גם כתבתי יומן. כל אלה החזיקו אותי בחיים עד שהתגייסתי . שם כבר בקשתי לשרת רחוק מהבית היה לי חדר מצויין עם שותפה נחמדה וגם באוניברסטה במעונות יצרתי לי סביבה נוחה עם שותפה נחמדה. היום אני נשואה ושיש לי בית בדיוק כמו שדמיינתי, אבל כל פעם שאני מגיעה לביקור לבית הוריי מיד מרגישה את האנרגיות הרעות ואת האושר שאני כבר לא גרה שם!
שלום לכולם שלום לאור
נכון אף פעם או לא תמיד מרגישים באוירה טובה במיוחד כשבנוסף לרגישות המאוד גדולה יש גם צורך להתמודד עם מחלות של הנפש .דבר שגם בלי הרגישות ובכלל כאדם לאדם קשה לחיות איתו ,ולהתמודד איתו.
אני כשאני רוצה קצת "לברוח" מהבית ולהיות לבד אני עצמי אם תחושותי ורצונותי ומחשבותי אני הולכת החוצה לעשות מה שאני הכי אוהבת יש לך משהו שאת אוהבת ? אני יוצאת לטבע בין עצים פרחים ירוק וצבעוני .אני קוראת ספרים בחוץ באוויר הצח או שמוצאת פינה בפנים בחוץ ומסתגרת בתוך עצמי כמו פרח שקיבל מספיק מים ועכשיו מתכסה כולו ואז כעבור כמה שעות יוצאת ונפתחת בליבלוב כמו פרח גדול או פרפר לאחר שהפך מזחל .
למען האמת ההרגשה הזו מטרידה אותי כבר הרבה זמן, אני זוכרת שמתחילת גיל ההתבגרות רציתי לברוח מהבית ומהאנרגיות המתסכלות שיש בו, נסעתי לחול לשנה אבל גם שמה היה לי קשה עם ההיחשפות לעולם הגדול, ולאחריות הכבדה שהיתה מוטלת עלי, עכשיו אני בבית ההורים עם אחיינים מאוווד בעיתיים ואנשים לא מתחשבים, אני מתה שיהיה לי טוב ושקט כבר.
תודה על הכתבה.
קודם כל תודה שפרסמת את המודעה ביאטה ותודה על כל התגובות!
אין לי בעיה להיחשף ולספר הכל כי זה באמת פיקוח נפש כמו שכתבת יויו
ברוך השם אין אלימות פיזית במשפחתי יותר אלימות נפשית…אך בכל זאת אני לא יכולה לנהל אורך חיים בתפקוד נורמלי לגיל שלי אמא שלי בדיכאון קשה והבית ולא מתפקד וההשפעה מאנרגיות מזיקות בהתנהגות שלי בחוץ ולכן אני לא יכוחלה להתקדם לשום מקום גם כשניסיתי לעשות דברים בחוץ ולהעסיק את עצמי אני מרגישה כמו גלגל חוזר כי אני לא באמת מתקדמת לשום מקום…. כי כשאני חוזרת הביתה שוב אני לא רואה כלום ולא ומודעת לשום דבר….
שמחתי לשמוע שיש אנשים שמבינים את מצבי אני בכל זאת חושבת שאפשר לדבר על רעיון של קומונה לקהילה ולהתחיל ביחד להתקדם לאט לאט בתהליך להפוך את הרעיונות \ מחשבות למציאות כמובן עם שיתוף כספי וכולי …. וגם חשוב שיהיה מקום כזה לאנשים כמונו…..
שוב תודה על התגובות
!
הי אור,
אני חושבת שזה מצב מורכב ולא פשוט. כשאנחנו מתבגרים ויש לנו אפשרות לפרנס את עצמנו, אנחנו יכולים לקחת אחריות על החיים שלנו ולבחור מקום לגור בו. אבל עד אז, אנחנו תלויים בהורים שלנו. ואם אין אלימות במשפחה או משהו חמור ברמה כזו, כנראה שחשוב לחפש פתרונות יצירתיים איך לחיות עם האווירה בבית. היתי מציעה לך לחפש תמיכה ומקומות בהם אפשר ללמוד כלים, כמו יעוץ פסיכולוגי וסדנאות צמיחה. או אפילו קבוצת תמיכה. אבל נכון, זה היה יכול להיות מאוד נחמד אם היה קיים בית שכזה לכל אדם שהתעייף ממשפחתו ורוצה קצת לנוח 🙂
היי אור,
אני מאוד מזדהה מאוד עם מה שאת כותבת.
שנים שאני מרגישה בדיוק כמוך! אני מגיל צעיר מאוד לא סובלת את האנרגיות הרעות בבית ומחפשת תמיד לאן לברוח, ואיפה לישון… אני בת 24 ואת רוב חיי ולילותיי העברתי מחוץ לבית הוריי. ולא, לא עברתי שום סוג של התעללות מצד משפחתי. פשוט, תמיד הרגשתי רצון להתרחק פיזית מהם.
במקרים בהם אני מחריכה את עצמי בכוח להיות במקום מסוים- מיד מתחילים כאבי הראש ולחץ לא מוסבר שמשפיע עליי ומפריע לי בהתנהלות היומיומית שלי.
אחת לכמה זמן אני ממש נהנת לחזור הביתה, להוריי, או לבית של המשפחה של בן זוגי, אך גם זה לא מחזיק זמן רב מידי. אני תמיד מחפשת לאן לברוח, מחפשת מפלט.. עוברת מבית לבית, ממקום למקום.
לצערי, עדין לא מצאתי מקום שטוב לי בו, נעים בו, שבו אני מרגישה בבית…
מה שבטוח זה, שאני אישית, כשבא לי לברוח – אני לא רוצה להיות להיות בקרבת אנשים אחרים… אני פשוט רוצה שיניחו לי להיות לבד.
בחודשים באחרונים עברתי למעונות במכללה. זה סוף שבוע שני שאני לא חוזרת לביתי או לביתו של בן זוגי כי פשוט בא לי להתרחק, אני רוצה שקט.
היום אני יכולה לברוח למעונות ומוצאת לי שקט, אבל כשאהיה נשואה או תהיה לי משפחה, אני מאמינה שיהיה לי קשה מאוד.. הלוואי והיה מקום שנמצא קרוב לבית שאפשר לברוח אליו לזמן מה.. עד "שאחזור לעצמי" וארגע…
שרון
אני באותו מצב כבר שנים. גם אני צריך וזה צריך נדרש וחייב דחוף לצאת מהבית ממש פיקוח נפש. את לפי השערתי פוחדת לדבר או להיחשף ואני משער שהמצב חמור יותר וכבר צפו זאת חז"ל לפני אלפי שנים. "דור שבן דוד בא בו היוקר יאמיר…..אויבי איש אנשי ביתו ואין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים"
וכאדם רגיש זו ממש טראומה ומצד קריטי בעבורך ובעבורי האנשים הרגישים מאוד
אור שלום לך,
את מציגה בעיה עצובה וכאובה מאוד, וחבל שלא הסברת איזה "אנרגיות רעות" יש בבית. האם זו אלימות פיסית או אלימות מילולית ומה הרקע ?
אין ספק שכל כעס נובע קודם כל מפרשנות אישית שלנו.
אל תשכחי שהורייך הביאו אותך לעולם מתוך אהבה גדולה, ובמרבית המקרים ההורים ממשיכים לאהוב את ילדיהם עד יומם האחרון.
הכעסים נולדים כאשר קיימת אי הבנה ופרשנויות שגורמות לכעסים שעלולים להוביל לשנאה אל הקרובים לנו ביותר – כמה חבל !
יום נפלא
אריק
שלום אור
זה מוכר שמרגישים את האנרגיות הרעות במקום מסוים ,ואז זה משפיע גם על השקט שלך, וכשבבית שלך יש אנרגיות רעות ,אז ההרגשה שאין לך לאן לברוח.
כשזה קורה לי אני מנקה ומסדרת את כל החפצים האישיים שלי , עובדת בגינה ומנסה להתעלם מי כל מה שמסביב ,לא מאפשרת לאנרגיות הרעות להגיע אליי.
בהצלחה