האם האדם הרגיש רואה ברגישות מתנה או קללה או רק שוני?

64 תגובות על ״האם האדם הרגיש רואה ברגישות מתנה או קללה או רק שוני?״

1. ד'
   נרגעתי יקירי.
   פשוט כשהמילה פנינים התחברה למילים לחמם את האוירה ,
   קיבלתי רושם שקצת הצלחתי להכעיס אותך.
   מותר גם מותר לך לכעוס, או לחלוק על דברי.
   אבל רציתי להבהיר את עמדתי בנוגע לתשובתי החדה
   והחד משמעית ל א'
   היתה לי כוונה לשים מראה על תגובותיו והמילים בהן בחר
   שוב ושוב ושוב. ורציתי גם למנוע הישאבות.
   שלא נישאב כולנו לדברים שלא ממש יועילו או יקדמו
   אותנו לשום מקום. [או שאפילו לא ינעמו במיוחד לאחרים]
   יש מחשבות מסויימות שא' העלה ויש בהן אמת, אבל התוספות
   מיותרות [לדעתי] אנחנו לא זקוקים לרעל, מזה יש ברוך
   השם מספיק בכדורנו הקטן והמאוכלס.
   ואולי הייתי חדה מידי. גם זה יתכן
   מצד שני יש עוד אנשים שמבינים כנראה את מה שנכתב.
   טוב, נניח לענין. נעביר דף ונמשיך. מסכים?
   ולשאלה שהועלתה – עולם אוטופי רק של רגישים זו אשליה,
   לא מציאותי, וכנראה שלא נזכה לו במהרה בימינו.
   [לא יודעת מה יהיה איתנו אחרי ביאת המשיח]
   שנית, לא כל אדם רגיש יכול לבנות קריירה גם אם הוא נורא
   רוצה.[לפחות במחשבה] מצד שני אני חושבת שכן קיימים
   כאלה שהצליחו בזה. כל אחד מאיתנו יש לו המשאבים
   והמסוגלות הרגשית והנפשית שלו. אם מדובר בעיסוק,
   קריירה, חברה, או כל דבר אחר בו אנו נתקלים ומתמודדים
   ביומיום.חלקנו היה מסוגל להעצים את החלק של הברכה
   והשתמש בו יותר. חלק מהאנשים מקבלים את הרגישות
   בשלווה וקבלה, וזה נ ה ד ר. תבורכו ותעבירו הלאה מיד!
   חלקנו מקללים את ה"מתנה" כל יום מחדש, וחלקנו מבינים
   שיש מתת לשימוש חוזר. מיחזור המתנה והברכה שלנו
   רק יעשה טוב לכדור הארץ וישביו.
   אנחנו אכן מפותחים רוחנית ויכולים לראות "מגבוה", להתבונן
   בעיניים מוארות, מה שלא תמיד יכולים אחרים.
   אנחנו חשים בחושינו ניואנסים, התרחשויות, מחשבות, כוונות,
   וזה כלי עזר לחיים למי שמשתמש בו, ולפעמים זה קצת
   לא עושה נעים בנשמה אם קורים מתחת לפני השטח דברים
   לא כל כך נחמדים. [שקשורים אליך, או לאחרים]
   על נושא פגיעות אני סבורה שכדאי לכולנו לעבוד עם עצמנו.
   אם אנשים רגילים נפגעים כל הזמן מאחרים, אז ברור
   שגם אנחנו, ואולי באופן מוגבר יותר.
   מנסיוני בחיים, אני משתדלת לברר אם אני מרגישה פגועה,
   אם אני לא בטוחה בכוונת האומר, אני שואלת.
   אני לא חסינת חום, ונשרפת ב- 250 מעלות. מה לעשות?
   אני אנושית, וגם רגישה בנוסף לכל, אבל מנסה לעשות סדר
   כשיש לי בלאגן או אי הבנה.
   הייתי מעדיפה להיות רגילה עם אנושיות, או אולי בעצם,
   לחיות יותר בשלום וקבלה עצמית עם הרגישות.
   כשאני חושבת על זה לעומק, בעצם אנחנו נפגעים מאנשים,
   אנשים אחרים. כלומר שיחסי אנוש הם שנוגעים לנו במקומות
   הרכים והפגועים. נראה לי שהמסקנה היא לעבוד במעגלי
   חברים רגישים, מעגלים אינטימיים ולא המונים, ונוכל להעלות
   את הרגישויות שלנו, מה זה עושה לנו כל הזמן, ואיך נוכל
   להיעזר ולסייע אחד לשני.
   ללמוד לפרש את ההתרחשויות סביבנו עם הרגשה יותר טובה
   לגביהן. בת דודתי אינה אדם רגיש כלל, והיה מקרה שהייתי
   קצת המומה מתגובתה [הלא רגשנית בעליל] שאלתי אותה
   כמה שאלות נוקבות בענייני העולם הזה והתנהלותה בו.
   התשובה שלה היתה – עברתי קורס במסגרת העבודה.
   הקורס כלל גם הרצאה של פסיכולוגית. הפסיכולוגית הסבירה
   לנו שכל מה שקורה סביבנו משפיע עלינו, אנחנו מגיבים כלפי
   ההתרחשויות ומקבלים אותן בחיוב או בשלילה, כל אחד
   על פי החשיבה שלו. מה שקובע זו הפרשנות הפנימית שלנו
   לגבי הארועים. אצלנו הרגישים יש הכרח ללמוד כיצד להגיב
   ממקום של פרשנות חיובית יותר, זה ימתן את ההרגשה
   שהכל נגדנו, או את השאלה למה זה קרה לי, למה אני כזה
   רגיש.? ואולי נרגיש יותר טוב אחרי עבודה כזאת פנימית.
   זו בהחלט עבודה לכל החיים, וגם ללא רגישים.
   מעבר לזה, אני חושבת שאין אנטיביוטיקה או חיסון לרגישות
   גבוהה, זה מה יש.
   מה שבטוח אחרי כל מה שאמרתי, שאם אין סביבה תומכת,
   זה קשה שבעתיים. לא אומרת שאי אפשר לעשות כלום,
   אבל בהיעדרה של משפחה תומכת או חברים תומכים
   [לא צריך הרבה] שיתנו גב, יעודדו ויתמכו בתהליך ובך,
   זה מקשה מאוד, כי האדם הרגיש זקוק אולי אפילו יותר
   מאנשים אחרים לסביבה כזו,. בעצם מה שחשוב גם כאן.
   מאחלת לכולם יום טוב.
   אני אמנם סובלת היום מכאבי גב מעצבנים, אבל ס,תכלו
   איזו שמש מקסימה בחוץ, והפרחים פורחים, ואיזה כייף
   שאפשר להעלות מחשבות ורעיונות, ולחלוק אותם יחד.
   חיבוק ל כו—–לם
   אורית מ'
   נפג

2. הי אורית
   ראשית אני מסכים איתך לגבי המגמה של הדיון הזה.
   אינני יודע למה אני מרשה לי ולו לגלוש לכיוונים כאלה ואינני יודע למה אינני מפעיל את החושים שלי, אבל זה המצב לרגע זה..
   שנית, לגבי הפנינים הכוונה הייתה חיובית לגמרי. אינני כועס ואני נהנה מאוד לקרוא את הדברים שאת כותבת. ציטטתי אותך, כי אלה מילים אמיתיות וחזקות שנוגעות מאוד.
   שלישית, נראה לי שהמילה לחממם לא הייתה במקומה ויצרה רושם הפוך, המטרה הייתה דווקא להרגיע.
   ד

3. שלום ד'

   דווקא כתבתי למה הכוונה שלי- לחברה שמיועדת לכל הרגישים. זו לא קבוצת תמיכה! קבוצת תמיכה נועדה לאנשים שסובלים מבעיות, בעוד שזו אמורה להיות קבוצה שמיועדת רק לאנשים שבורכו ברגישות ועליהם להכיר בכך באמת וללא שכנוע עצמי שזו אכן ברכה, לכן ההכרה מאוד חשובה כאן לפני שמתקדמים.
   אם מטרת הקהילה היא לעזור לרגישים 'להתמודד עם הבעיה' כדי להשתלב בחברה הרגילה, אז זו כנראה לא הקהילה שלי.
   סה"כ רציתי לחלוק את החוויה הפנימית הטובה שלי עם אנשים נוספים שמסוגלים לה.

   אורי ואורית מ',
   אולי נגעתי אצלכם בנקודות כואבות ולכן התקפתם, אפשר להבין את זה שאדם שעושה דרך מסויימת להשתלב בחברה, לא ירצה לשמוע שהוא צעד בעצם בכיוון ההפוך והוא יגן על זה בחירוף נפש, גם בהתקפות ארסיות כמו במקרים שלכם. אני מקווה שזו באמת הסיבה ולא ממש צביעות כמו שזה נראה בכמה מתגובותיכם.
   וצר לי לאכזב אותך אורי, אכן לא פגעת בי בכלל, הצלחת רק קצת להכעיס. כן כן עכשיו תבוא התגובה הרגילה שזה שכעסתי מעיד כביכול על פגיעות…תחשוב כך אם זה עושה לך טוב. אולי פעם תבין.

4. ד, שלום
   למה לחמם ולמה פנינים?
   לשם מה?
   ולמה הגבתי כמו שהגבתי?
   נראה לך שהתכוונתי לחמם את האווירה, או לשלוח פנינים?
   או אולי לפגוע חלילה? או להנמיך מישהו?
   זה ממש לא הקטע שלי, ואני חושבת שלא כל כך ירדת לעומק
   הדברים שכתבתי.
   ובהחלט שהנתינה שלנו מפגישה אותנו עם מהותנו הרגישה והעדינה!
   אבל!!!!
   אני סבורה שזה לא המקום לזרוק מילים, משפטים,או איך
   שתקרא לזה, שבמקום לבנות אותנו, לאחד, ולתת לנו הרגשה
   טובה, נעימה, שיתוף והבנה, מקרינות משהו אחר ורחוק מזה
   כל כך. תקרא בעצמך! נכון שיש חופש ביטוי, אבל מה אנו
   מצפים שיקרה כאן? מה המטרה? לשתף, לספר, לתרום
   אחד לשני? או שאולי נכתוב דברי נאצה על האנושות והאנשים,
   ועל כמה שהעולם חרא[וסליחה שאני נאלת להקצין במילים]
   ד' יקירי
   למה כל כך כעסת בעצם?
   המטרה שלי לא להעליב אלא שנתמקד בשאלה שנשאלה
   כאן על האדם הרגיש. היו תגובות שממש צרמו, ופשוט
   נאמרו שוב ושוב. אבל אנחנו כאנשים רגישים זקוקים
   ומעוניינים בעזרה הדדית. נראה לך הגיוני שהרב שיח הזה
   צריך להימשך בצורה כזו כמו שהוא התנהל לאחרונה?
   זה לא לטובתנו, זה לא יקדם אותנו לשום מקום, זה לא
   יתרום כלום לאף אחד מהקהילה. מסכים איתי על זה?
   אם הבאתי את עצמי להתבטא כפי שהתבטאתי, זה לא
   מרגישות, ולא שייך לרגישות שלי. אבל כן שייך לרגישות ולשימת
   הלב שלי לפרטים קטנים, וכאן הפרטים לא היו קטנים,
   הם היו בולטים בשטח, ומיחזרו את עצמם.
   ותחשוב על זה בבקשה, זה שודד אנרגיות במשך הזמן
   לנהל תכתובות שכאלה, לכן חשבתי שמוטב [לכולנו]
   לעבור לפסים מועילים יותר ומיטיבים יותר. אני לא מתארת
   לעצמי שמישהו מאיתנו מעוניין להשתתף בדיוני סרק
   שלא רק שלא מובילים לשום מקום, ואם תשתמש ברגישות שלך
   תחוש שקיים נסיון לגרות ולעורר פרובוקציה. אנא השתמש
   בחושיך החדים, ואני בטוחה שתרד לעומק הדברים שהעלתי כאן.
   לא הייתי מרשה לעצמי להגיד את מה שאמרתי לולא חשתי בכך
   באופן ברור לגמרי.
   אני בהחלט אשמח אם תקרא, תהרהר, ותגיב.
   אורית מ'

5. מעניין איך נראית הייתה המציאות לו כל המתקשה בה יבנה לו חברה משל עצמו,
   הויכוח חוזר על עצמו ולו בגלל שמעלה השאלה לא מוכן לקבל את החולקים עליו.
   לא נדרשת רגישות גבוהה בכדי להבין האידיליה שהוא מאמין בה היא למעשה בריחה מהמציאות(שכ"כ שונאת רגישים ומאיבה עליהם), מלאת אנטגוניזם חברתי ומבודדת את המתיימר ללכת בה!
   אני חושב שתאוריה שכזו ראויה לגנאי שמא ינהרו בה תמימי דעים, היא מתחבאת מאחורי מסווה של בלתי פגיע ושמחה בחלקה אולם הוכח כי המאמין בה נפגע גם נפגע לכן ממהר הוא לתקוף!
   אף אחד כאן לא בא כדי להתנצח אלא בכדי לחלוק חוויות ועידוד, תיאוריות לא חסרות, כשאתה מציג עמדה כזו אנטגוניסטית ואינך מוכן לקבל דבר בלתה אזי ניכר כי נשאבת לתוך אשליה שיצרת לעצמך, אשליה מגלומנית השוללת את הכלל באופן מחריד(לא חסרים תיאורים)-דבר שכזה אינו בריא, מזכיר הוא את הדרך ליצירת כת.
   עכשיו כמובן תאמר שאני מלא ארס, מלא בבעיות נפשיות, אין לי תקנה וכו,,,,, מבחינתי זה שווה את זה כל עוד תקרא את זה ותבין שאתה רק מנסה לברוח

6. כמה פנינים ללא הסברים לחימום האוירה :
   …האמפאתיה, החמלה, והיכולת לתת מעצך משהו, אפילו קטן,
   כמו חיוך מבין, מילת עידוד…
   …מפגישה אותך עם המהות הרגישה והעדינה
   כ"כ שלך…
   …אנחנו כמו כל בני האנוש כולם, חיים וחולקים את אותו כדור הארץ…

   א'
   אני שואל את עצמי האם הדעות הבטוחות שלך והמוחלטות שלך, הן חוסר רגישות ? האם זה שאתה יודע בדיוק מה צריך לעשות ופוסל את כל מה שלא מתאים לך, האם זוהי חוסר רגישות ?
   בסך הכל, אני לא חושב שאדם בטוח ושלם עם עצמו הוא דבר בעייתי.
   אבל, השאלה היא את מי אתה רוצה לקחת איתך למסע הזה, את שלי ?
   ומה יהיה עם כל השאר? האם נקים לעצמנו עולם אחר משלנו? איך נתפתח ואיך נתקדם? האם עדיין נוכל לתת משהו זה לזה או שלא יהיו חילופי פנינים, עצה וכיוון ? מה הטעם בכל זה אם שוב נתרחק אלה מאלה ? גם להיפרד מהאנשים הרגילים נראה לי לא נכון, על אחת כמה וכמה לנסות להפריד גם את הקבוצה הקטנה שלנו. תאורית ריבוי העולמות נראת לי מטופשת יותר מרגע לרגע(גם החברתית וגם הפיזיקלית)
   ד'

7. אורית מ',

   ההודעה שלך הייתה מלאה ציניות וארס מהסוג הנחות שאנשים רגישים מאוד רגישים אליו, ברור לי שזה נובע מהבעיות שלך. בכל זאת אענה:
   אני רגיש, לכן באתי לפורום הזה ופתחתי את השירשור הזה, כדי להבדיל בין הרגישים שהאשימו את עצמם וזקוקים לבנות את הדימוי העצמי מחדש ולהבין שהרגישות היא רק ברכה -לבין הרגישים האחרים שידעו זאת מזמן ואוהבים את עצמם.
   עד עכשיו היחידה שראיתי מהסוג האחר זאת שלי, (אם פיספסתי מישהו, אשמח אם ישמיע את קולו). היא רגישה לא פחות מהאחרים אבל מבינה שאין אצלה שום בעיה. עם אנשים כמוה אפשר לבנות חברה חלופית שמתאימה לרגישים, חברה טובה בהרבה, גם לכלל הרגישים. כשאדם רגיש רואה ברגישות קללה שמפריעה לו להשתלב בחברה, הוא גוזר על עצמו חיים של ייסורים, הוא לא מבין את התפקיד שלו בעולם.
   החברה שמסביב עדיין בנויה ומונעת על ידי דחפים חייתיים: מאבק מתמיד של הפרט לטפס בסולם החברתי, לכן יש קריירות. האדם הרגיש נמצא מעל זה, הוא לא שייך לזה, וכאשר הוא מנסה להיכנס למשחק הזה הוא נדרס כי זה לא המשחק שלו.
   אם הרגישים יראו יותר אנשים רגישים כמוהם אבל חזקים, שברור שהם מסרבים לשחק לא מתוך פחד להיכשל אלא מתוך הבנה שזה לא המשחק שלהם כי הם במקום הרבה יותר גבוה – אלה יכולים להוות דוגמא לשאר הרגישים.
   לכן אני גם רואה את זה כחובה לדבר אל שאר הרגישים, להראות להם שהבעיה היא לא אצלם, שהרגישות שלהם היא ברכה ושהם יכולים לבנות חברה טובה בהרבה מהג'ונגל שבחוץ שמשום מה הם כל כך מנסים להשתלב בו.

8. א' שלום,
   עקבתי וקראתי את כל תגובותיך בהקשר של השאלה [שאתה העלית אולי?]
   כאן.
   המילה גסות, בהמי, צריכים אותך [הרגישים] לדרוך ולטפס עליהם, השתחררות מכבלים
   אין דבר כזה אדם רגיש מידי, צריך להתעלות, לא לפחד משינויים גדולים,
   גם כשהחברה רוצה אותי, לא רוצה להתלכלך בה, החברה הגסה הזאת
   צריכה אותך כדי לגנוב ממך אנרגיה, כי הם לא מייצרים אנרגיה בעצמם.
   הם לוקחים אותה מאלה שמייצרים אותה, הרגישים והטובים.
   ולא נאריך ונמשיך, כי חבל על זמנם של הטובים והרגישים.
   נדמה לי שאתה א' קצת שדדת לנו את האנרגיות בינתיים.
   מקווה שאתה מאושר בעולמך,ללא התלכלכות בחברה הבהמית והגסה
   שסביבנו שרק רוצה לנצל אותנו, ללחוץ עלינו, להכתיב לנו, לגזול מאיתנו
   אנרגיה. מקווה שאתה נאמן לעצמך, שהשתחררת מכבלי החברה, לחציה ודרישותיה.
   נפלא שאתה [כנראה] לא מאפשר לאף אחד לדרוך ולטפס עליך.
   תשמע, אני ממש כמעט כמעט יתחיל לקנא בך. [בצורה חיובית כמובן, לא קנאה
   של צרות עין] אתה גם מרגיש אבל לא נעלב, לא נפגע אבל כועס [כשפוגעים בך?}
   ואתה לא רגיש מידי כי אין דבר כזה אדם רגיש מידי. אז מה אתה עושה פה באתר
   שלנו? אתה לא משלנו כנראה, אז למה אתה מתעסק ודש בזה ומגיב כל כך
   הרבה?
   לסיום אני מאלת לך בריאות, ושתמשיך להרגיש שלם ונפלא עם עצמך.
   ן….אתה באמת לא זקוק לפסיכולוג. [כי אין לך בעיות בכלל שזקוקות למענה
   או פתרון] מקסימום לחיבוק מחבר [כפי שכתבת]
   בקיצור היה שלום והיה מבורך .
   אורית מ.

9. ד
   אני מעניקה ואיכפתית מאוד כשאני מרגישה או רואה שמישהו במצוקה,
   או זקוק למילה טובה עידוד והתייחסות. בין שזה נראה לעין כל, ובין
   שאני מבחינה בכך בחושיי. זה לא משנה אם אני מעניקה יותר או פחות
   מאחרים כי זה לא לב העניין, אלא עצם זה שאני מגיבה, ומתייחסת
   בזמן שמישהו אחר זקוק לכך. ולפעמים אני מוצאת את עצמי
   שאני בעצם המגיבה היחידה בסביבה. זו בעצם מתנת הרגישות.
   האמפאתיה, החמלה, והיכולת לתת מעצך משהו, אפילו קטן,
   כמו חיוך מבין, מילת עידוד, ואפילו להגיש טישו למישהו שבוכה
   [מבלי שאתה יודע למה] ולאפשר לו לבכות, להתעניין אך לא
   לתחקר, לשאול אך לאפשר לשני להחליט אם ברצונו לשתף,
   ואח"כ להגיב בהתאם. לא תמיד זה קורה סביבי
   [אני מתכוונת שאנשים אחרים פונים ומסייעים לאחרים]
   בקשר לשימוש ביכולות שלנו המיוחדות, נראה לי שלרוב זה
   קשור בטיפול, ריפוי , והענקה לאחרים.
   אני אישית מצאתי עבודה ונישאתי וכן ילדתי ילדים בגיל צעיר,
   בכלל לא ידעתי שאני אדם רגיש מאוד, רכשתי חברות, וגידלתי את הילדים
   עם המון רגש אימהי ותומך, ובכלל בלי יותר מידי פחדים וחששות.
   שיחקתי איתם והשתוללתי איתם, וזהו.
   אבל……. אם הייתי צריכה לעשות את כל זה היום, זה כבר סיפור
   אחר. כעת אני בעלת נסיון חיים, יותר זהירה, לא תמיד נותנת אמון
   כל כך מהר כמו בגיל צעיר, ומתחברת לאחרים פחות במהירות.
   ראשית זה עניין של גיל. בגיל יותר מבוגר אנחנו מתייחסים לארועי
   חיים ולמצבי חיים באופן שונה עקב "פיכחון" שמגיע עם השנים
   והנסיון. ובקשר אלי, ההתפתחות וההתבוננות לתוך עצמי,
   גם גרמה לי לחוש פגיעה יותר. הרובדים נחשפים, השכבות
   המגנות כל פעם מתקלפות עוד ועוד, ונגיעה בגרעין,
   במהות שלך, מפגישה אותך עם המהות הרגישה והעדינה
   כ"כ שלך, וזה גם קצת מפחיד לפגוש את זה,למרות שהיייתי
   תמיד די אמיצה בקטעים האלה, וגירדתי עוד ועוד.
   לפעמים אני שואלת את עצמי מה טוב יותר? לקלף ממך
   ולחשוף לעצמך את האני הרגיש הזה, או פשוט לדעת
   שאתה רגיש והניח לזה.? מבחינתי, לא יכו לתי שלא לקלף,
   כי היה מבחינתי הכרח פנימי לחקור את עצמי למען עצמי,
   וכן במחשבה שבעתיד ארצה לעסוק בסיוע לאנשים רגישים
   אחרים. אני מקווה מאוד שבזה אעסוק, והכיוון הוא ילדים
   ונשים. לכן גם עברתי קורסים של התפתחות רוחנית, תיקשור,
   מדיטציה וכ"ו. ודרך אגב זו ההזדמנות להמליץ על מדיטציה קבועה.
   לי זה עשה טוב ואני חושבת לחזור לכך. [כמו אלה שיתחילו דיאטה ביום ראשון]
   אבל זה משקיט קצת את המוח ומוציא אותו לנופש קצר מועד מהמחשבות
   הרבות. מה שמתיש הרבה אנשים רגישים, אלה הן המחשבות הרבות,
   אנחנו קולטים בהרבה ערוצים בבת אחת והכל יוצר מיקס במוח.
   וזה מ ע י י ף לדעתי אנשים מצליחים מאוד הם אנשים שאפתניים
   שלא מרפים מחזונם גם אם נכשלו המון פעמים. המטרה לנגד עיניהם
   והם לא נופלים מכל מכשול. הםנופלים, קמים וממשיכים.
   האנשים המאושרים ביותר הם אלה שיחסי האנוש שלהם טובים, יש
   להם זוגיות מוצלחת ותומכת וחברים טובים שתמיד לידם,
   ואולי הם גם עוסקים בעבודה שמביאה להם אושר והם פשוט שלמים
   עם עצמם.? אני חושבת שבאמת לא תמיד צריך להיות מעורב
   יתר על המידה כשאחרים במצוקה ואתה בתמונה. מה שנקרא להיות
   אמפאתי. התערבות איכפתית ללא מערבולת פנימית. מה ששלי שלי, ומה
   ששיך לאחר שיך לו בלבד. אני שם בשבילו, אבל לא נוטלת על עצמי
   את קשייו. לא חייבים להיות רגישים כדי להצליח, זו דעתי, ולפעמים
   רגישות שמעורבת בפגיעות יתר מונעת הצלחה. במיוחד אם מדובר
   במקום עבודה תחרותי מאוד, או מעסיקים שאינם חמי לב, סביבה שאינה
   תומכת במקום העבודה וכ"ו. אנשים רגישים זקוקים לאיכפתיות וסביבה
   חמה ומעניקה, וללא תנאי לחץ. זה כמובן בכללי, וכמובן שישנם
   רגישים שאולי לא יזדהו ולהם הדברים לא מתאימים.
   נכון שרצוי שנשמע נראה ולןא ניפגע. כדאי לברר אם משהו לא מובן
   לנו, לשאול. אפשר למנוע כך הרבה אי הבנות. אבל רגישים הם רגישים,
   הם רגישים, ולפעמים קורה שמשהו משתבש והמח מתחיל לייצר מחשבות
   וסרטים. אי אפשר להפריד עולמות לגמרי, אנחנו חיים במציאות, לא בדמיון,
   וגם לא בכוכב אחר אוטופי שבו הכל ורוד ואין בכלל בעיות.
   החיים מזמנים דברים טובים וגם קשיים והם מורכבים מאוד.
   אנחנו יכולים ליצור קהילה אבל עדיין אנו נצרכים לתת דעתנו לכך שנמשיך
   לחיות פה וזה המצב. פשוט לקבל שזה העולם, ואנחנו לא נחנך אותו,
   או נגרום לו לשנות צורה, למרות שמבחינה רוחנית אנו מתפתחים
   [בהיבטים מסויימים] יש יותר מידע וספרות, מודעות וגם המדענים
   מודעים לרוח ולא רק לחומר. ייקח זמן לשינוי רדיקלי, זה לא קורה ביום.
   גם קהילת הלסבים\הומואים מתפתחת, המודעות הפתיחות והעלאת הנושא
   גברו, אבל עדיין יש כאלה שמסתתרים בארון, ועדיין יש הומופובים.
   זה לא אמור להיות ככה אבל זה ככה בכל זאת. ככה גם איתנו, יש
   שמסתתרים, יש שנפתחים או מצהירים על עממם, ויש שבוחרים איפה ועם
   מי לפתוח את העניין, וגם לא כולם יוכלו לקבל או להבין את זה. אז מה?
   אנחנו כמו כל בני האנוש כולם, חיים וחולקים את אותו כדור הארץ,
   והכח יבוא מהתחברות, מיחד, מתמיכה אחד בשני. אני קוראת כאן לכל האנשים
   הרגישים לפנות, לכתוב, להתייעץ, להיפגש ולנסות לפתוח את חומת הסגירות
   כמה שיכולים. יחד מעניק כח התמודדות ומקל במידה מסוימת.
   אורי, אני חושבת שאם נער בן 20 מסתגר קיימת אפשרות רצינית שהוא יקבע
   את הסגירות ואז בגיל 40 הוא יהיה מסוגר. לכן הקהילה חייבת לדעתי
   לחבק את הצעירים האלה ולדרבן אותם להצטרף לקהילה, לפחות לנסות.
   ביי לכולם, ותודה לאלה שכותבים ומביעים את דעתם. זה גם מאפשר
   רב שיח וגם נותן מקום להעלות סוגיות שינות מעולם הרגישים.
   אורית מ

10. אורי שלום
    היות והפורום מאפשר לתת הצהרות לא מנומקות, אתחיל בהצהרה ואחר כך אנסה להסביר.
    אני מאמין שלדעת יותר, לראות יותר לשמוע יותר ולהרגיש יותר, זהו כלי אדיר בחיים, שמאפשר לך להסתדר טוב יותר עם הסביבה שלך. אני מאמין שמנהל הבנק שלך הוא אדם רגיש מאוד שקולט בכל לקוח את היתרונות ואת הסיכונים שעוטפים את חייו. ואני גם מאמין (ללא שום ביסוס מדעי) שקיימת בחברה אוכלוסיה של אנשים בלתי רגישים באופן קצת קיצוני(15%), אבל אין לי מושג האם הם מאושרים או לאו.
    יתכן שחלק מהם מודע למגבלותיו וחי במסגרות שאינן מצריכות רגישות כלל(אולי איש מחשבים, אולי מפעיל מכונה חקלאית) וחלק מהם מנצלים תכונה זו על מנת להצליח בחיים, דורסים את כל הסביבה שלהם, בלתי מתחשבים ובלתי מתפשרים (מנהל מחלקת מיחשוב, סגן שר או מנהל תפעול באיזה פס יצור).
    הכיוון אליו אני שואף הוא לשאול באופן ניטראלי, האם זהו יתרון או חיסרון ?
    אם זהו יתרון ואנו נפגעים ממנו, בואו נטפל בזה.
    אם זהו חיסרון ואנו נפגעים ממנו, בואו גם נטפל בזה 🙂
    ד

    1. אני לא מבין את כל הדיבורים האלה על לטפל. דמו לעצמכם, אם היה נקלע מלאך לכדור הארץ גם לו היו ממליצים ללכת לטיפול פסיכולוגי, ואומרים לו שהוא רגיש מדי. הוא היה מחייך באירוניה, איך אנשים שלא יודעים איך לחיות מייעצים לו מה לעשות. הוא לא היה נשאר לרגע בערים הרועשות והמזוהמות שיש פה ובחברה הגסה הזאת שכדי להשתלב בה צריך להיות רע או לפחות קהה חושים.
       לטיפול זקוק מי שפגוע, צריך להכיר בזה והרגישים-החזקים הם גם האנשים שיכולים וצריכים עד כמה שאפשר לעזור לרגישים-פגועים, אלה שנפגעו מהחברה ובטעות עדיין חושבים שהם צריכים להשתלב בה.

11. אורית היקרה,

    הכוונה שלי הייתה שנכון לעכשיו ההרגשה שלי היא שכל התכונות הטובות שלנו כאנשים רגישים : החמלה , האכפתיות , הפרפקציוניזם , הנתינה והאחריות נהיו "קללה" אצל אנשים רגישים רבים מכיוון שהערכים שהחברה מעודדת היום הם של קולניות , וולגריות , כל אפס נהיה כאן מלך , דאגה לאינטרס האישי שלך בלבד והתקדמות על חשבון אחרים
    כל התכונות הטובות שלנו לא מוערכות כראוי ואפילו נתפסות כמעין חולשה כי אנחנו לא מחוספסים כמו השאר
    פעמים רבות בגלל הרגישות שלנו אנחנו מבליגים " ומושיטים את הלחי השנייה " אפילו כשנעשה לנו עוול או שאנשים מנצלים אותנו או פוגעים בנו ואנחנו עדיין לא פותחים את הפה
    עם הזמן למדתי ואני עדיין לומדת גם להשמיע קול כשצריך , למחות על דברים שלדעתי לא צודקים ולשמור על האינטרסים שלי כי אם אין אני לי מי לי
    אם אנחנו מחכים שהאנשים הלא רגישים יעריכו אותנו או לפחות יחזירו לנו יחס דומה של אמפתיה או איכפתיות זה חלום בהקיץ
    בד"כ מה שקורה הוא שהם רואים בנו טרף קל לניצול
    מצטערת אם הדברים שלי הם קצת חריפים אבל זה העולם של היום וצריך להישאר מציאותיים אם אנחנו רוצים להשתלב בו

12. אנ י עדין לא מבין מדוע הקושי להודות כי רגישות גבוהה הינה בעיה, קללה זה אולי קיצוני משהו אולם זו בעיה המצריכה התמודדות, אלו הייתה היא ברכה לא הייתה התמודדות, מי שמרגיש מבורך לא ינבור אחרי פורמים של תמיכה ובכלל לא יחפש שם לתופעה שהוא חווה!
    אני חושב שהדר העלתה נקודה חשובה,מהתגובות פה ניכר כי הכותבים אינם צעירים בני 20 ברובם, לא משנה אם הינך חש צעיר-כשאתה רגיש בגיל שבו אתה אמור לבנות את עצמך ולחוות את החיים במתיקות של צעירים-ובמקום זאת אתה חש אמוציות שברובם שליליות, נפגע וחושש למכביר-אתה נהיה שפוף ונכה רוח! משל היית בן 50!
    כשרואים נער בן 20 שלא יוצא מביתו ומסוגר בתוך עצמו זה הרבה יותר מדאיג מאדם בן 40!
    אתה יודע תמיד שאתה אולי מעט נבון במובנים מסויימים ומבחין תחילה במה שנסתר לכולם-אך בגיל צעיר זה לא מחפה על כלום, גם לא האוטופיה ליצור מציאות חדשה או לא להתברג בחברה כי היא פוגעת בי-זו בריחה ובגיל צעיר תחושת ההפסד גדולה עשרות מונים!

13. אורית
    את לא מעניקה יותר מאחרים אבל אם משיהו יבכה…לזה אני מתחבר הכי חזק. לדעתי זה מאפיין חשוב, מצג אחד יכולת לתת ומצד שני חשוב למנוע את המערבולת.
    לגבי התנהלות ריגשית בעבודה, נראה לי שמצאת את שביל הזהב שמתאים לך, אין צורך להיחסף יותר מידי ואני מסכים שמקום עבודה מכיל לרוב יחסי עבודה ואין ממש חברים שם ולכן אין צורך להפתח יותר מידי.
    מה שחסר לי בדבריך ומה שחסר לי בדברי הרבה אחרים שכותבים כאן, זה האופן שבו אנו יכולים להינות, להפיק, להרוויח ולהשתמש ביכולות הלל של אנשים רגישים מאודו, בין אם זה באופן אגואיסטי ובין אם זה באופן מושכל לטובת האנשים בכלל.
    אף אחד לא מספר כאן איך הוא מצליח להבין אנשים טוב יותר בזכות הרגישות. מהי הרגישות הזו אם לא יכולת לראות יותר פרטים, יותר תחושות ויותר רגשות שאיתם אפשר לעבוד?
    ובנוגע לפגיעות, קראתי בחג כמה עמודים מתוך הספר ארבע ההסכמות של דון מיגל רואיס, ההסכם השני-אל תקחו שום דבר באופן אישי מתאר בדיוק את מה שאני שואף אליו, לא להיפגע ולא לקחת דברים באופן אישי. תביני, אני לא מומחה בזה. אני רק אומר שנראה לי הכיוון הנכון ללכת בו. לראות ולהרגיש הכל אבל לא להיפגע, מתוך כך שהפרשנות של הדברים היא יותר ניטראלית, פחות שיפוטית כמובן.
    ובהתייחס לדברים של א', טיפה קיצוני לטעמי, ישנם פסיכולוגים בעלי יכולת נתינה מדהימה. בנוגע לפגיעות, א' מביא כאן היבטים נוספים של העניין, גם הוא בכיוון שאין חובה להפגע וזה יפה. לגבי ההשתלבות בחברה, אינני פוסל אף אחד, לא אותם ולא אותנו ואינני חושב שצריך להפריד את העולמות על מנת לחיות טוב יותר. למעשה אני מאמין שהאנשים המצליחים ביותר בחבה האנושית, הם אנשים רגישים מאוד שמצליחים להתנהל טוב יותר עם עמצם ועם ריגשותיהם ועם יחסיהם עם בני אדם אחרים.
    ד

14. שלי יקירתי,
    אני בהרבה הרבה יותר מעשרים, אבל מרגישה צעירה,
    ואוהבת להשתולל ולעשות כייפים כמו ילדים.
    בקיצור, אני בוגרת, אבל גם שומרת על סקרנות, שובבות,
    רוח שטות וקשקושים של ילדים.
    למה את חושבת שאנחנו מרכינים ראש ונותנים את הלחי שלנו
    לסטירה? לא כ"כ הבנתי את המחשבה שלך. אולי תוכלי להסביר?
    הדרי,
    במה את מבקשת עזרה? באיזו התמודדות ספציפית?
    גם לא רגישים נטרפיח לפעמים מאחרים, וגם מבני המשפחה
    הקרובים, בכל אופן מסיפורים של אחרים, יש מקרים כאלה.
    לא יודעת ממה ולמה את מנטרפת ממנה, אז אני לא יכולה
    להביע דעה או לייעץ.
    ונכון שהחיים לא פשוטים לרגישים, ואפשר להיעזר באנשי
    מקצוע. לפעמים זה מאוד עוזר, לפעמים פחות, אבל הרגישות
    היא חלק מאיתנו, היא מהות אישיותנו, ואי אפשר לנער אותה
    כמו שמנערים שמיכה מאובקת. זה פשוט שם.
    אני חושבת שאם תכירי אנשים רגישים אחרים , צעירים
    שמרגישים כמוך, אולי תרגישי טוב יותר ותוכלי להביא את
    עצמך לביטוי מלא, וגם להתייעץ.

    ביאטה שלום,
    תודה לך על האפשרות לתקשר עם אנשים רגישים נוספים.
    ישנם אנשים רגישים שאף אחד בכלל לא הבין שהם רגישים,
    [בילדות] והם לא קיבלו תמיכה, עידוד או פירגון.
    בדיוק כפי שכתבת את, ואני מצטרפת לדעתך שכל זה, והצפות חוזרות ונישנות שילד לא יודע איך להתמודד איתן,
    מורים "נחמדים מידי" וילדים אחרים שלפעמים מציקים,
    כל אלה מקשים על הילד הרגיש. [שלא תמיד יודע ומבין שהוא רגיש] ישנם אנשים שטיפול, ספרים סדנאות וכ"ו עזרו להם,
    אבל לא תמיד זה פותר את כל הבעיות, ולפעמים למרות שנעזרים
    בכל מה שציינת, עדיין ההתמודדות בחיים לא קלה בכלל.
    אני חושבת שכל אחד מחוייב להקצות משאבים לתהליך
    שיקדם אותו וייתן צ'אנס לעצמו, אך לא לכל האנשים זה
    מצליח באותה המידה. לא כולם יכולים להתמודד בקלות
    עם מצבים שחיי היום יום מזמנים לנו. לכן אנחנו קוראים כאן
    דעות שונות. אחד רואה ברגישות ברכה, השני רואה בה קללה,
    ואחרים [כמוני ] רואים גם את המתנה אבל גם את הקושי הגדול.
    באמת לא כולם מביעים את עמצם באתר, וחבל.
    יהיה מעניין לשמוע עו ד אנשים שידברו מנסיונם.
    ביי לכולכם.
    אורית מ.

15. חברים יקרים,
    המון תודה על כך שפתחתם נושא כה עמוק וחשוב. אני מניחה שלשאלה "האם הרגישות היא ברכה או קללה" לא תהיה תשובה חד משמעית אף פעם. כל אחד חווה את הרגישות שלו בדרך משלו. אבל, אולי יהיה לכם מעניין לשמוע שלפי המחקרים, אנשים רגישים מאוד שהיתה להם ילדות טובה הם אנשים חסונים ויציבים נפשית הרבה יותר מאשר אנשים אחרים (שלא שייכים לקבוצת הרגישים) עם ילדות טובה . מכאן, אפשר להסיק מסכנה שהתכונה בפני עצמה היא נייטרלית ואפילו יש בה פוטנציאל למשהו הרבה יותר טוב. אבל, הכאב שאנחנו צוברים בחיים נובע מכל הדברים שהשתבשו מאז שנולדנו. מההורים הלא מפרגנים והמזלזלים. מהמורים בבית ספר שניסו לשכנע שאנחנו רגישים מדי. מכל אותן סיטואציות טראומטיות ומכאיבות בהן לא היו לנו כלים ויכולת להכיל את ההצפה שעלתה. אבל זה לא אומר שצריכים להשאר עם כל זה לנצח. אפשר לעבוד על זה. יש המון כלים היום – טיפולים, סדנאות, ספרים. כשבעל המקצוע מודע לתופעת הרגישות, ועוד יותר טוב כשהוא בעצמו רגיש מאוד ועבר את הדרך, הוא יוכל לעזור למוסס את הדברים מהעבר וגם לעזור לבנות חוסן נפשי בהווה. אני מאוד מאמינה בזה וזאת גם הדרך שאני עברתי בעצמי. אתם יכולים לקרוא על זה כאן במאמר שכתבתי לפני כמה שנים.

    http://yogaterapiya.com/2009/09/03/%D7%99%D7%95%D7%92%D7%94-%D7%AA%D7%A8%D7%A4%D7%99%D7%94-%D7%9C%D7%90%D7%A0%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%93/

    בברכה,
    ביאטה.

    —

    ביאטה שבון
    מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד – http://anashimregishim.com
    מורה מוסמכת ליוגה וליוגה תרפיה
    סדנאות, הרצאות ותרפיה נפשית לאנשים רגישים מאוד
    03-6312240 | http://www.yogaterapiya.com

16. שלום, אני הדר, שמעתי על האתר והספר דברים טובים למרות שעוד לא קראתי אותו…. קראתי פה קצת תגובות ואני שמחה לראות שיש עוד אנשים בעולם שקצת קרובים למה שאני מרגישה.. כי האנשים שסובבים אותי לא כאלה וקשה להבין את זה….. אני לא יודעת מה טווח הגילאים פה באתר אבל אני צעירה יחסית כמעט 20, ולא כמו שכמה אמרו פה אני לא רואה ת'רגישות הזאת בתור ברכה, להפך.. היא רק עושה לי את החיים יותר ויותר קשים וזה רק בשלב הזה של החיים שאני עוד צעירה. החיים שלי עד עכשיו אולי מבחינה חיצונית מי שרואה מבחוץ היו יכולים להיראות בסדר גמור אבלנ לי הם היו מאד קשים והם ממשיכים להיות קשים, כי אני מאד מאד רגישה וכל דבר חודר אליי מבנות לדירה שהיו איתי עד לאחות קטנה שפשוט מטריפה אותיי אבל באמת[לא כמו שאחרים אומרים] אלא במובן המילה.. מה עושים? איך מתמודדים? אני חושבת שיש פה אנשים עם יותר נסיון ממני שאולי אני יוכל ללמוד מהם.. כי אני באמת ילדה עם הרבה שמחת חיים אבל בכל תקופה משו אחר מטריד אותיי והופך לאובססיה ואז אני הופכת לדכאונית אובססיבית ועצובה רוב הזמן ושום דבר לא מעניין אותי. וכמובן שהכל מתקשר לרגישות שלי. אם מישהו פה מצ)ליח להיתחבר למה שאני אומרת ויכול איכשהו לנסות לזור לי אני מאד אשמח.. =)

17. היי אורית ,

    אני יכולה להזדהות עם הרבה דברים שאת מתארת , ללא קשר לגיל (את כותבת שאת כבר לא בת 20 וגם אני קצת יותר ) אני חושבת שההתמודדות של האדם הרגיש לא נגמרת אף פעם
    ואמנם אולי אני צעירה יחסית אבל הספקתי כבר להיכוות מספיק פעמים
    אנחנו אמנם אנשים שמטבעם רוצים לתרום ולעזור לחברה שסביבנו כמה שיותר אבל האם זאת חברה שראוי שנתרום לה את מיטב כישרונותינו ואת כל הלב והנשמה ???
    אני מסכימה עם א' שהגיע הזמן שנפסיק להרכין ראש ולהושיט את הלחי השנייה
    לא מדובר כאן על היבריס ועל ההרגשה שאנחנו עליונים על השאר אלא פשוט מתוך שמירה על עצמנו מפני אלא שרוצים להזיק לנו במודע או לא במודע
    ואני מאוד בעד ליצור קהילה חלופית ופעילה שבה נוכל למצוא תמיכה , הבנה ואוזן קשבת אבל כדי שזה ייצא מהכוח אל הפועל חייבים אנשי חזון שיובילו את הקהילה למקום טוב יותר
    אבל כרגע נראה לי לפחות מהפורום שרוב הקהילה הוא רוב דומם כי מי שמגיב בפורום הם לרוב אותם אנשים
    מקווה שעוד אנשים יצטרפו בהמשך כי הדיון רלוונטי לכולנו לפי דעתי

18. לאורך כל הדיון הזה מתנהלות פה שני אסכולות עיקריות שמבהירות היטב את מקור הסוגייה שנשאלה בראש- קללה או ברכה.
    ובכן מי שרואה ברגישות את הברכה שבה-הוא מי שבידד את עצמו והדיר מעצמו לא מעט, כפי שכתבו דוגליה: לא חייב ללמוד, לא חייב להשתלב בחברה "גסה", לא חייבים להיות מכוניות, לא חייבים להתפרנס מהמקצועות המוצעות בשוק וכו,,,-זו גישה שאינה מתמודדת עם הבעייה אלא בורחת ממנה, ה"חברה"-לא בסדר, ה"נורמות והמושכלות" של החברה הם לא בסדר, אם זה נכון או לא זה עניין אחר, אולם אין פה אלמנט של התמודדות ונסיון השתלבות עם המצוי, גישה שכזו מולידה מצב של אנטגוניזם כלפי הכלל, כך שעם הזמן צומחת לה חומה סביב, חומה המנתקת את השוכן בה מן הכלל, אומנם אין הוא פגיע אך גם אין הוא יכול להביט אל מעבר לכותלי דעתו שלו, כל עוד הוא בחומה הכל טוב ויפה אך כשנאלץ הוא לצאת זה סיפור אחר, הגרוע מכל שלפעמים החומה כ"כ גבוהה שלא יודעים שיש מציאות אחרת ואיך לקבלה-כל ששונה הוא ממני-בטל ומבוטל, לפעמים צריך להתמודד ולא לברוח(לברוח זה בעיקר בפן התפיסתי)
    מי שרואה ברגישות קללה-הוא מי שניסה ומנסה להתמודד, אדם שכזה נכווה לא מעט(כפי שציינתי כבר תלוי באיזה שלב בחיים הוא עומד), יש מחיר להתמודדות והוא כבד, אני כמו כולם פה גם מנסה להתמודד וכושל לא מעט, אם זה יצליח בסוף או לא?- את זה אינני יודע, וכבר מי שמכיר את עמדתי-יודע כי קשה לי להאמין שזה אפשרי, אולם היתרון פה הוא סבילות גבוהה יותר, מודעות למוקשים אינדיבידואלים של עצמי, וכמובן פחות החמצה וויתור על הנמצא

19. א'

    מאוד מעניין אותי מאיפה הרעיון שאנחנו יותר טובים, קרובים למלאכים, ואלו שמשקים את החברה מסביב .
    אין לי כוונה להמשיך ולהתווכח, איש באמונתו יחיה.
    אני מבינה מדבריך שמעכשיו כדאי ורצוי שדעתי על עצמי
    תהיה כזאת – אני יותר טובה מאחרים, אני כמעט קרובה
    ללהיות מלאך, ואני המעיין המשקה את העולם, אני רגישה
    ויצירתית, יש לי את הידע, והחברה במקום להוקיר אותי,
    יורקת לזה. השוני שלי הוא לא סתם, זו איכות.
    אז, אולי מעכשיו אוכל להרגיש הרבה הרבה יותר טוב
    עם עצמי, כי בהרבה מובנים אני פשוט משהו איכותי
    [בזה לא היה לי אף פעם ספק], ומעבר לזה יהיה לי צר
    בכל פעם שלא יכירו לי תודה על כך.
    אני מודה בזה שיש לנו איכויות מסויימות שאין לאנשים
    שאינם בעלי רגישות גבוהה, ומבחינה רוחנית אנו עמוקים
    ובעלי מסוגלות לתפוס את הרוחני ואת המעבר והמאחורי
    של כל מה שמתרחש וקורה, ולחוש ברובד עמוק את הדברים.
    זו הברכה!!!!!!!! ויש גם צד אחר ריאלי, מעשי ויומיומי שאנו
    כמו כל שאר האנושות מתעסקים בו. מה שנקרא – חיי היומיום.
    לא סתם עלתה השאלה באתר. לא סתם נכתב – האדם הרגיש
    ברכה או קללה. למטבע שני צדדים ושניהם עולים כאן לדיון.
    במצבי חיים מסויימים, בארועים מסויימים, לא תמיד
    קל לו לאדם הרגיש. האנשים שלנו כתבו, כל אחד מרחשי ליבו.
    נעלב, נפגעת, כועס, לא משתלבת, קשה עם בוסים קשוחים,
    התמודדות ורצון לעשות קריירה [למי שזה מתאים], להשתלב
    במקום עבודה, ביישנות, סגירות, התבודדות [ויצירה כנחמה]
    מציאת כיוון תעסוקתי, התלבטות ממושכת עד להגעה להחלטה
    וכ"ו. זאת אומרת שעם כל יופיה של הברכה, יש גם צדדים
    קשים!!!!!!!!!!! כל אחד וקשייו הספציפיים. ביי אורית מ.

20. היי אורית,

    ברור שרואים את החיובי, מזהים אותו ומתחברים לחיובי שבכל דבר. רק צריך להישאר מודעים, ולהתעורר מאשליות ומלכודות העולם הזה והחברה הרגילה שכרגע עדיין נמצאת בחושך.
    לא צריך להרכין ראש. אמנם הענווה היא חשובה תמיד אבל אנשים רגישים הם כן טובים יותר מאחרים, קרובים יותר למלאכים (אם יש דבר כזה), זה לא סתם שוני זו איכות. הרבה אנשים מוכשרים להשתמש בידע, אבל ליצור אותו רק מעטים מוכשרים. הרגישים הם היוצרים, הם המעיין שמשקה את כל החברה מסביב, החברה שבמקום להכיר תודה על זה רק יורקים לתוכו.

    בקשר לגזילת האנרגיה, זה דברים שנעשים גם ואולי בעיקר באופן לא מודע. אדם לא חייב להיות רשע כדי לגנוב ממך אנרגיה, מספיק שהוא שקוע במצב שלילי כמו המוני אנשים כיום, או שהוא עיוור מבחינת הרוח ולא רואה שהוא פוגע. הוא לא בהרכח רוצה להזיק לך אלא רק להתחזק על חשבונך במודע או שלא, ואת זה את צריכה למנוע. הרשעים האמיתיים כמובן הם הכוח המניע של כל הרוע, אבל הם נדירים וכרגע לא עליהם אנחנו מדברים.

    חג שמח

21. א, זה ההמשך לתגובתי.
    אולי תוכל לראות גם צדדים חיוביים בעולם שסביבנו,
    למרות, למרות שיש מלחמה, אלימות, גסות וכ"ו.
    אבל זה לא שאנחנו נפלאים ומלאכים מתוקים עקב הרגישות
    שלנו, ויותר נפלאים מאנשים אחרים.
    ולסיום….. כדי שניצר ביננו בקהילה תשתית להגשמת
    משאלתנו [וזה להיום עם הדומים לנו] אנו אמורים לתת את
    הדעת שמפגש בין רגישים רצוי שיכלול איכפתיות, הבנה,
    ושלא ניעלב וניפגע מכל דבר. אני למשל נוהגת לברר אם
    משהו לא נראה לי.
    טוב, מקווה שהייתי מובנת.
    אז, חג שמח לך
    ביי אורית

22. שלום לך א,
    תודה על ההתייחסות.
    לא התכוונתי בכלל לדבר על התבודדות, אלא ציינתי שקיימים
    אנשים כ"כ רגישים, ומגיעים למצבי הסתגרות ובידוד. [לא אני]
    אני לא חושבת שרק אנשים רגישים ומעטים הינם יוצרים, אמנים
    וכ"ו, ואיני סבורה שאנחנו "עם נבחר" ונעלה מהשאר.
    ישנם הרבה אנשים טובים שתורמים לחברה ולאנשים אחרים,
    וכן יוצרים שאינם בעלי רגישות גבוהה מאוד.
    אני רואה גם את הצד הפחות יפה של העולם, אבל אני לא
    יכולה להתייחס לכל מה שקורה – בהמי וגס. כן, לצערנו יש גם
    מזה [ולא מעט] אבל….[ושוב אבל] אנחנו הרגישים לא טובים
    יותר ולא נחותים יותר מכלל האנושות. אפשר להתבטא במילותיך,
    [ושל שלי?] שאנחנו שלב התפתחותי גבוהה יותר?
    ואפשר לאמר שאנו מתמודדים עם העולם אחרת, שונה,
    בדרך יותר פגיעה, רגישה, איכפתית, אמפאתית [מחק את המיותר] בכל מקרה לדעתי על כל אדם באשר הוא להימצא כמה שיותר בחברת אנשים אחרים שמעריכים, תומכים מעודדים ומאפשרים לו לצמוח כמה שהוא רק יכול.
    לא להיות בחברת שודדי אנרגיה ואנשים שמזלזלים בנו או מפחיתים בערכנו. זה נפלא אם ניצור קהילה גדולה באמת
    משלנו ונהיה שם האחד בשביל השני, ומי שממש לא יכול להיות
    בחברה "רגילה" ימצא לעצמו חלופה שתענה על צרכיו החברתיים והרגשיים. אני מתייעת הרבה עם אנשים קרובים ואוהבת מגע חיבוקים ופסיכולוג זה לא חבר ולא בא במקום חבר.
    זה משהו שונה לגמרי. אין בעיה אם אתה לא אוהב פסיכולוגים,
    אבל אתה יודע שרבים דווקא נעזרים בפסיכולוגים. כל אחד ומה שמתאים לו. לא חושבת שאמירה גורפת בעניין זה מתאימה לכלל קהילתנו. אני לא חושבת שהבעיה בעצמנו או בחברה, אני סבורה שאנו אמורים להשתלב בכל מקרה בע ו ל ם. אין בתי

    ספר לבעלי רגישות גבוהה או מקומות עבודה לרגישים, או סופרמרקטים או מוסדות מיוחדים, תזכור שאם אנחנו 20%
    מהחברה, אז אנחנו פשוט ארוגים בריקמת החיים הזו אם נרצה או לא. אני לא מייחסת כוונות של גזילת אנרגיה מאחרים כלפינו.

23. שלום לך א,
    תודה על ההתייחסות.
    לא התכוונתי בכלל לדבר על התבודדות, אלא ציינתי שקיימים
    אנשים כ"כ רגישים, ומגיעים למצבי הסתגרות ובידוד. [לא אני]
    אני לא חושבת שרק אנשים רגישים ומעטים הינם יוצרים, אמנים
    וכ"ו, ואיני סבורה שאנחנו "עם נבחר" ונעלה מהשאר.
    ישנם הרבה אנשים טובים שתורמים לחברה ולאנשים אחרים,
    וכן יוצרים שאינם בעלי רגישות גבוהה מאוד.
    אני רואה גם את הצד הפחות יפה של העולם, אבל אני לא
    יכולה להתייחס לכל מה שקורה – בהמי וגס. כן, לצערנו יש גם
    מזה [ולא מעט] אבל….[ושוב אבל] אנחנו הרגישים לא טובים
    יותר ולא נחותים יותר מכלל האנושות. אפשר להתבטא במילותיך,
    [ושל שלי?] שאנחנו שלב התפתחותי גבוהה יותר?
    ואפשר לאמר שאנו מתמודדים עם העולם אחרת, שונה,
    בדרך יותר פגיעה, רגישה, איכפתית, אמפאתית [מחק את המיותר] בכל מקרה לדעתי על כל אדם באשר הוא להימצא כמה שיותר בחברת אנשים אחרים שמעריכים, תומכים מעודדים ומאפשרים לו לצמוח כמה שהוא רק יכול.
    לא להיות בחברת שודדי אנרגיה ואנשים שמזלזלים בנו או מפחיתים בערכנו. זה נפלא אם ניצור קהילה גדולה באמת
    משלנו ונהיה שם האחד בשביל השני, ומי שממש לא יכול להיות
    בחברה "רגילה" ימצא לעצמו חלופה שתענה על צרכיו החברתיים והרגשיים. אני מתייעת הרבה עם אנשים קרובים ואוהבת מגע חיבוקים ופסיכולוג זה לא חבר ולא בא במקום חבר.
    זה משהו שונה לגמרי. אין בעיה אם אתה לא אוהב פסיכולוגים,
    אבל אתה יודע שרבים דווקא נעזרים בפסיכולוגים. כל אחד ומה שמתאים לו. לא חושבת שאמירה גורפת בעניין זה מתאימה לכלל קהילתנו. אני לא חושבת שהבעיה בעצמנו או בחברה, אני סבורה שאנו אמורים להשתלב בכל מקרה בע ו ל ם. אין בתי ספר לבעלי רגישות גבוהה או מקומות עבודה לרגישים, או סופרמרקטים או מוסדות מיוחדים, תזכור שאם אנחנו 20%
    מהחברה, אז אנחנו פשוט ארוגים בריקמת החיים הזו אם נרצה או לא. אני לא מייחסת כוונות של גזילת אנרגיה מאחרים כלפינו.

24. בוקר טוב אורית מ',

    האדם הוא יצור חברתי על כך אנחנו מסכימים. לא התכוונתי שעל אדם רגיש להתבודד, אלא להקים חברה חלופית של אנשים מסוגו. עד שזה קורה שלא יירתע מלהיות לבד לפעמים, צומחים מהמקומות האלה, ולהיות בחברת האנשים הפחות מזיקים עד כמה שאפשר.
    הנחת היסוד המוטעית שחוזרת פה לכל אורך הדיון, זה שאין מה לעשות וצריך להשתלב בחברה הזאת כמו שהיא. אני מסכים איתך שהיא לא מרושעת ביסודה אלא בעיקר גסה ועיוורת מבחינת הרוח. היא מיועדת לאדם הבהמי, להיררכיה שבה כל דאלים גבר. האדם הרגיש הוא שלב מתקדם יותר כמו שאמרה שלי, ואין לו מה להתערבב בחברה בהמית. זה הנושא המרכזי פה, זה פשוט וצריך להיות מובן.
    כל שמייחס את הבעיה לעצמו ולא לחברה יישאר תמיד נחות, גם אם יום אחד יצליח להשתלב בה. הוא יתאמץ שם עשרות מונים יותר ותמיד ישאר טרף קל שאחרים ינצלו לצרכיהם.

    אני חולק עלייך בעוד עניין: דווקא יש טוב בלי רע, אבל אין רע בלי טוב. רק הטוב הקיום שלו הוא עצמאי לעומת הרע שהקיום שלו הוא טפילי. החברה הגסה מאוד צריכה אותך אצלה כדי לגנוב ממך אנרגיה, כזה אדם שפוגעים בו והוא מאשים את עצמו ונותן לזה להמשיך. כי הם לא מייצרים אנרגיה בעצמם, הם לוקחים אותה מאחרים מאלה שמייצרים אותה, הרגישים והטובים.

    כמו שציינתי, מעולם לא הלכתי לפסיכולוג ולא אלך. מי שזקוק מאוד לעזרה עדיף שישוחח עם אדם קרוב שאפשר לסמוך עליו ולחלוק איתו בעיות ושיכול לחבק, אם יש אחד כזה זה הרבה יותר אמיתי מפסיכולוג ולכן טוב יותר.

    בקשר לנושאים האחרים- האדם הרגיש הוא בדרך כלל גם יוצר, זה מיעוט של אנשים שבאמת תורמים לחברה אבל כמובן שלא מוערכים. חברה כזאת מעריכה בנקאים, עורכי דין ומנהלים גדולים ופוליטיקאים מושחתים.

25. שלום א,
    לצערי יש אנשים רגישים מידי שבקושי מתמודדים עם החיים,
    לא יכולים לעבוד, קשה להם להתחבר ומצבם תלותי.
    אדם כזה תמיד ירגיש פחות שווה, כי אינו עומד בפני קשיי החיים
    ללא תמיכת המשפחה למשל.
    לדעתי רוב האנשים שלא משתלבים בחברה אינם עושים זאת
    מרצון.יש עולם וחברה שאנו חלק ממנה, גם אם קטן יותר.
    עדייןאנחנן שייכים לחברה.עדיין

    עלינו לפגוש אנשים
    במוסדות ציבור, במערכת החינוך, המשפט, הרפואה, ובעצם
    כל רשות או מוסד שמעניק לי שירות.
    יש דברים מסויימים גסים בחברה, אבל לא הכל מכוון למטרת
    תקיפה לכוון שלנו.זו דרכו של עולם, ואנחנו בוחרים אם לראות
    בעיניים שחורות את הגסות הפוגענות, והרוע.
    הטוב לא בא בלי הרע ולהיפך. עדיף לא לצאת למלחמות,
    אלא לאימוץ הרגלי חיים שמזינים אותנו ומקדמים את כל אחד
    מאיתנו, וכן את הקהילה בכללותה.
    אולי היה לך נסיון מר עם פסיכולוגים, זה קורה גם עם
    רופאים, עורכי דין וכ"ו.אבל אם הבעיה נמצאת אצלנו עקב רגישות
    ופגיעות, החברה לא אשמה בכלום[וגם אנחנו לא]
    ישנם פסיכולוגים איכפתיים ואמפאתיים שמקדמים את הפונים אליהם. לשם כך חייב להיווצר קשר אמון ובטחון, ורק אז
    נוכל להיעזר ולהסתייע בפסיכולוג. רבים מהם למדו פכיכולוגיה עקב בעיות אישיות שלהם, אך מי שעבר קשיים רבים יכול להיות
    מטפל נהדר לאחרים.
    נהדר שאתה לא נפגע, אבל כל אחד מאיתנו שונה, ולהגיד
    לאחרים שאין צורך להיפגע [כי הנה אתה לא כזה] או להמלית
    לא ללכת לפסיכולוג, זה ענין לא פשוט. כל אדם אמור לזהות
    מתי עליו לקבל עזרה של איש מקצוע ולהתייעץ.
    ואני מאחלת לכולנו שניפגע רק כשזה באמת פוגע ולא סתם מכל שטות.כך כך לא קל ליישום בככל בעולם, מי מדבר בכלל
    על רגישים?
    אבל יש המון מושאים שכלולים הרגישות גבוהה וזה לא רק
    פגיעות.זה נושא רחב שכולל בתוכו מצבים, תגובות, רגשות,
    התייחסות, פעולה או הימנעות. אולי נבחר נושא מסויים
    ונעלה אותו לדיון?
    אורית מ

26. אנשים רגישים יקרים,

    אלה מכם שנפגעים בקלות, ברשותכם אני רוצה לנתח את עניין הפגיעות, יש לו שני מרכיבים:
    1. הרגישות הגבוהה שלכם גורמת לכם לזהות ולהתקומם כנגד כוונה רעה, כל דבר שאינו טהור.
    2. הדימוי העצמי שלכם לא חזק מספיק ולכן אתם נפגעים.

    המרכיב הראשון הוא הברכה שאסור בשום אופן לוותר עליה. המרכיב השני הוא הקללה. הראשון הוא עצמאי ויכול להתקיים בלי השני כאשר בונים דימוי עצמי חזק ומבינים שהרגישות היא רק ברכה.

    האמינו לי, אני מרגיש בדיוק כמוכם כי אני רגיש, אבל אני לא נפגע. אני יכול לכעוס כשמזהה כוונה לפגוע וזה גם יכול לא להזיז לי, זה לא העניין.

    אין דבר כזה רגיש מדי, צריך להבין שהחברה היא לא דבר שצריך להשתלב בו. אדם רגיש שעדיין מקבל תכתיבים מחברה גסה ורוצה להשתלב בה, זה מראה שהוא חושב שהבעיה היא אצלו.
    אני גם מאוד ממליץ עד כמה שאפשר להימנע מטיפול פסיכולוגי: הפסיכולוג בדרך כלל הוא אדם קונפורמיסט שייתן לכם להרגיש שהבעיות הן אצלכם ולא בחברה. הוא יחליש אתכם וגם עלול ליצור אצלכם תלות בו כמו בסם. הרבה פסיכולוגים בכלל לא רוצים בטובת המטופלים שלהם והרבה גם אם רוצים לא מסוגלים כי סובלים בעצמם מבעיות.
    מעולם לא הלכתי לפסיכולוג. לא הייתי צריך, וגם בתקופות קשות אף פעם לא האשמתי את עצמי, וגם לא קיבלתי שום תכתיב מהחברה.

    אם תמצאו את העצמי שלכם, תתחברו אליו ותשארו נאמנים לו גם כאשר החברה מפעילה את מיטב הלחצים שלה – הוא יגמול לכם בגדול.

27. היי ד
    אני לא מהלכת על הבהונות,
    ויש אנשים ששיתפתי אותם ברגישותי.
    באופן כללי אני לא מסתובבת עם שלט אני רגישה
    ואני לא אוהבת שאחרים עושים את זה.
    אדיבות זה בדם [ירשתי מאבא] זו האהבה לעזור
    והאיכפתיות כלפי קשישים, ילדים, מי שנמצא
    במצוקה באותו רגע וכ"ו.
    לפעמים ממש אין לי חשק לתת יותר מידי ואז
    אני לא מעניקה יותר מאחרים, אבל אם מישהו
    בעבודה יבכה או יהיה במצוקה, תמיד אתעניין
    ואראה כיצד אני יכולה לעזור.
    החלק הזה ברגישות הוא החלק האהוב עלי, אבל
    אני לא פראיירית מה שנקרה ולא אוהבת שינצלו
    אותי. נראה לי שאף אחד לא אוהב.
    אני לא מדברת כל היום על הרגישות שלי,
    וממש לא אוהבת רחמים או שילכו לידי על ביצים.
    באמת לא חייבים להיפגע, אבל בחיים כמו בחיים נוכחתי
    לדעת שהרבה אנשים לא רגישים במיוחד נפגעים ונעלבים
    מדברים שטותיים, ואנשים רגישים לפעמים נפגעים גם
    במיוחד כשמישהו ממש לא נעים.
    אני מאלה שמוכנים לשמוע שטעיתי בעבודה או בהתייחסות
    ואני גם מודה בטעויות אם אכן טעיתי.
    אצלי דווקא עם הגיל פחות קל לפעמים בחיים.
    כשאתה מנקה מעצמך שכבות שהגנו עליך, ויותר מודע
    לעצמך, לפעמים יותר קל עם עצמך, אבל לא תמיד
    זה מתאים ומסתדר עם התנהלות האנשים ומצבי החיים
    מסביב.
    אני מרגישה שגם אתה אולי זהיר, וגם כאן לא מזדהה
    בשם. ו…נתקלתי באנשים מהקהילה שנפגעים באמת
    מדברים שהם לא אמורים בכלל להיפגע, כי הם לא נאמרו
    בצורה פוגענית או מעליבה [אני מדברת על מפגש ולא על
    התכתבות באתר]
    ובוא נודה, אנשים רגישים באופן כללי פגיעים יותר, ויש
    רמות פגיעות ורמות של פרשנות אישית.
    ציינת שלא חייבים להיפגע. אבל זה משפט מאוד כוללני,
    עם כל הכלים שאתה מקבל מהפסיכולוגית שלך, אתה אף
    פעם לא נפגע מכלום למרות שאתה רואה ושומע הכל?
    אנחנו לא חיים בעולם סטרילי ואין אדם שלא נפגע, או משתף
    את כולם בכל מה שהוא מרגיש. את זה שומרים לאנשים קרובים
    בהם אתה בוטח ויודע שלא יפגעו בך גם אם תספר על פרטים
    לא הכי נפלאים מתוך עולמך הפנימי.
    נראה לך שמקום עבודה גדול הוא מקום לחשוף את כל רגשותיך?
    בודאי שלא. אם יש חבר או חברה טובים בעבודה שסומכים
    עליהם אז אפשר לשתף, אבל בכללי כמובן שלא כדאי.
    ואני מתייחסת לרגישים ולאנשים ללא רגישות גבוהה כאחד.
    זה בסדר שיש לך מחשבות ורגשות שלא נחשפים, ואתה כמו כולם, כמו כל בני האדם.כולם כמעט רוצים להראות בחוץ את הצדדים היותר יפים שלהם, יש כאלה שלא איכפת להם גם לספר על הצדדים הפחות טובים, ויש כאלה שתמיד יסתירו.
    וחשיפת יתר של רגשות או מקרים שקרו לך, לפעמים
    גורמת למבטים או הסתייגות או התייחסות לא רצויה.
    אני מדברת מנסיון אישי שלי, וגם מהסתכלות מהצד,
    איך אחרים נחשפים ואיך אח"כ מדברים עליהם מאחורי הגב,
    ולפעמים גם בפניהם. אני אישית לא מעוניינת לספר הכל,
    ולאו דווקא על רגישותי, אלא מפני שנוכחתי שהתגבות של אנשים
    כלפי דברים שאחרים מספרים, היא לא לרוחי, וגם לא כשזה בכלל
    לא אני. אז אני לא מתלוננת על אחרים, אלא לגמרי מציאותית
    ולמודת נסיון חיים. אלה האנשים, זה המצב, אבל אני בוחרת
    שלא להשתתף במשחק הזה שאני לא מתה עליו. וגם לא נעים
    לי לשמוע את השפיטה והביקורת על אנשים אחרים ששיתפו
    וסיפרו על עצמם. אנשים מתים על רכילות ובקורת, אז יופי,
    שיהנו. אבל אם אני בוחרת לא להשתתף.
    זה לא נקרא להלך בין הטיפות, אלא להישמר או להימנע יותר
    נכון מנשמות טובות.
    אז מה דעתך?
    אורית

28. אורית שלום
    אני חושב שעם השנים המצב משתפר, בתנאי כמובן שאתה עובד בכיוון הנכון. אמרתי פעם לפסיכולוגית שלי שקצות העצבים שורפים לי, שהעיניים שורפות והיא לא טרחה להסביר לי את עולמי המיוחד. מצד שני היא לימדה אותי לסלוח ולקבל את האחרים בלי להתלונן וכלים כדי להסתדר איתם ועם עצמי.
    את מזכירה מספר פעמים את נושא העבודה שלך, אבל לא מרחיבה, את שם בטח זהירה מאוד מהלכת בין הטיפות נזהרת לא לפגוע ולא לחסוף את רגישותך, אדיבות זהירה. לדעתי אפשר לעשות יותר מזה, הרגישות הוא כלי אדיר. אפשר לראות הכל לשמוע הכל ולהיפגע מהכל, אבל לא חייבים להיפגע.
    אפשר לעזור לאנשים מסביב וליעץ להם ויחד עם זה לשמור על עצמך.
    תראי, כשאני חושב על זה, גם אני שומר על עצמי וישנם רגשותומחשבות שנשארים אצלי ולא יוצאים

29. היי אורי
    תודה על תשובתך.
    אני באמת בעד להעצים את עצמך, ועשיתי ופעלתי
    רבות למען עצמי, אבל……להלך בעולם חשוף, זה
    קצת{????} קשה.
    אני יכולה לעסוק בתחביבים ולתת ליצירתיות לפרוץ ממני
    וזה עושה כייף לנשמה כמו עיסוי טוב והרגשת שמחה
    בגוף ובנפש. אבל עד היום לא מצאתי חלקי חילוף
    לנפש רגישה. תמיד הרגשתי שאני קצת אחרת מאחרים,
    לפעמים עוד יותר איכפתית, ויותר משתדלת לסייע,
    ולא ידעתי שאני בעצם אדם רגיש.
    בגיל יותר בוגר [לא זוכרת מתי בדיוק] הבנתי שאני
    פשוט אדם עם מבנה רגשי מאוד אחר מרוב האנשים
    שסביבי. תמיד התחברתי לאחרים ומצאתי חברות
    נפש, אבל את השריון שהיה לאחרים לא מצאתי
    מעולם. ההתמודדות לא תמיד תלויה בנו, במיוחד
    לא כשזה בעולם העבודה. לא תמיד אפשר להימנע
    מסיטואציות מעיקות, מביכות וכ"ו
    אני אוהבת לרקוד ואין לי בעיה לרקוד ליד אחרים,
    לפתוח בשיחה עם זרים, ולהתידד, ובכל זאת
    אני נתקלת במצבים שקשה לי מאוד, ואז כל
    הרגישות המעצבנת הזאת צפה לה ושמה לי מראה
    מול הפרצוף שלא אשכח חלילה שאני רגישת יתר!!!
    אני יודעת שכח הרצון החזק שלי, הוא שהביא אותי
    הלום והיו לי תקופות יפות לצד פחות יפות, אבל בסיכומו
    של דבר, מי שאין לו את הרגישות יתר לא יכול להבין
    באמת מה קורה בתוכך. אני שמחה מאוד לקבל
    עידוד וכיוון ולהיתרם מנסיונם של אחרים.
    אני באמת משתדלת כיום לשמור על עצמי מלחץ מיותר,
    ומצבים שלא טובים לי, אבל מה לעשות ? זה עדיין
    לא מה שהייתי רוצה. יש כאלה שהביישנות משתקת
    אותם ואפילו מה שאני כן עושה, להם מאוד קשה לעשות.
    צר לי בשבילם כשהם כואבים את כאבם, כפי שצר לי
    כשאני כואבת את כאבי. אני בכלל באופן כללי לאור כל
    מה שנכתב בתגובות, לא מדברת על הסתגלות, אלא
    השתלבות והרגשת שייכות. לא שאחרים דווקא יקבלו
    למרות שזה כן חשוב לכולנו כבני אדם, אלא שאני ארגיש
    שאני יכולה לקבל [מצבים, מקרים, הערות, וכ"ו] מבחוץ
    בעבודה, בחברה ובכלל. ברגע שיש קשיים בכלל ובאופן
    כללי לגבי מה שקורה סביבי [כי העולם הרי קיים וממשיך
    להתקיים והוא לא אמור להתאים את עצמו אלי, אלא
    אני אמורה להשתלב בתוכו] אז יש קשיים מרובים
    שגורמים להרגשה לא טובה בנפש פנימה.
    אני מאוד מקווה שאוכל להכיר חברי נפש בקהילה,
    ואסמוך ואתן אמון, כי בשנים האחרונות היו מקרים
    שגרמו לי קצת לאבד אמון. [בעבר התחברתי די בקלות]
    אז הנה דוגמה לרגישות גבוהה ואיך היא גרמה לי ממש
    להשתנות. אני מקווה שבסיועכם יחזור האמון ואוכל
    לבטוח ולהיפתח. [ ואני כבר עושה זאת כרגע בעצם הכתיבה]
    גם אני אוהבת לכתוב דרך אגב, ויש לי נפש צעירה למרות
    שאני כבר לא בת 20
    אודה לכל מי שיספר על עצמו יותר לעומק לגבי רגשותיו
    וההתמודדות היומיומית עם רגישות היתר.
    אורית מ.

30. אורית,
    ראשית אני סבור שאין בעניין זה(חסרונות עולים על היתרונות)טועה או צודקת-זה תלוי באיזה שלב את בחיים ועוד בהרבה דברים, ישנם שלבים בחיים שהקושי גועש וישנם שלבים שיתרונותייך צפים ועולים.
    אני כפי שהרבתי להעיר, בדעה שהאופי כמעת ולא ניתן לשינוי, לא ברמה סבירה, לכן הדרך בה אני רואה כיצד ניתן להתמודד היא להעצים את מה שבורכת בו ולפתח אותו-כך שיהווה הוא נחמה במצבי הקושי,
    אם יש בך תחביב כלשהו אין לי ספק שמזג רוחך יקדם אותך בו למכביר, כך לפחות אני מתמודד עם הקושי, בכתיבה וביצירה, זו הנחמה בעיניי,
    מגבלותייך ישארו בעינם, דברים שכאשה רגישה מכבידים עלייך-תמיד יכבידו עלייך, החכמה להכיר את עצמך ולהיות מוכנה אליהם-ולפעמים אף להמנע מהם(!) בהתאם כמובן למודעות שלך עם מה את לא מסוגלת להתמודד בעליל ועם מה תצליחי להתמודד אם כי בקושי רב, שכן חבל להביא את עצמך למצב מועד מראש.
    "אנשים שעשו את זה"-נראה לי שיותר נכון לנסח אנשים שעברו את זה, איש לא שינה את אופיו, רק את המודעות למגבלותיו-למה שיכביד עליו, כך גם פיתח מיגננה,
    אי אפשר להתעלם ממצבים מעיקים כרגישה מאוד הנכפים עלייך במסגרת שגרת יומך-הם היו ויהו קשים אולם עם זאת טבילות אש ישפרו את יכולת הספיגה, אך קשה זה יהיה תמיד.

    אם זה היה כ"כ פשוט לא היינו פה 🙂

31. חברים יקרים וכל אלה שהגיבו לעניין רגישות קללה או ברכה.
    אני חושבת שיש יתרונות מסויימים ברגישות יתר [רגשית נפשית],
    אבל אני גם חושבת ומרגישה שההתמודדות עם היום יום
    בחברה, בעבודה ובכלל אינה קלה ואפילו קשה לעיתים די
    קרובות. במידה מסויימת אנחנו אמורים להשתלב בחברה,
    בעולם העבודה וליצור בכלל קשרים ואינטרקציות עם אנשים
    אחרים. הפגיעות הרבה, והרגישות הגבוהה מקשים בכך.
    אני למשל מרגישה מיד כשמשקרים אותי וזה בכלל לא עושה
    לי טוב, להיפך. אני קולטת דברים שלא תמיד נעימים לי כ"כ לקלוט, ואז הדעה שלי מושפעת ממה שקלטתי.
    בעבר הייתי חברותית מאוד ובשלוש השנים האחרונות
    אני נשמרת יותר על מנת לא להיפגע.
    מאוד קיוויתי שבצפון תתקיים קהילה כמו במרכז,
    ולא כ"כ הלך לנו.
    גם נוכחתי לדעת שהשתייכותו של אדם לקהילת רגישות
    גבוהה, לא תמיד הופכת אותו לרגיש כלפי אחרים
    [אפילו לא לבני קהילתו] רבים הם בעלי נרגישות גבוהה
    אך כשמדובר במתן תגובה, בהתייחסות אישית וכו, לפעמים
    מאכזב לגלות שזה בדיוק כמו בחברה "הרגילה"
    אני סבורה שכדאי שנאמץ לעצמנו בתוך הקהילה רגישות,
    התחשבות, התייחסות של עידוד תמיכה, ותרומה מההתמודדות והנסיון שלנו בחיים.
    לא הייתי רוצה להגיב כאן ולזכות לתגובות מחץ, לפגיעה,
    ולדעתי אין לחלוק על דברי איש, כי כל אחד ורגשותיו, ועם רגשות
    אי אפשר להתווכח, הם אישיים ונובעים מאישיותו ונסיון חייו של
    האדם עצמו. אמנם אני עובדת שנים רבות במקום עבודה,
    אך זה גם יוצר קשיים מסויימים.
    אני לא יכולה להתעלם מרגישותי הרבה מבחינה רגשית נפשית,
    ואני לא חושבת שזו ברכה וקסם נפלא שבורכתי בו. ממש לא!
    הרבה יותר קל להיות "רגיל" ועדיין להיות אנושי, אכפתי,
    ותומך לאחרים. אני אוהבת את התכונה שבי להיות אכפתית,
    לעזור לאחרים, לעודד כשצריך, אבל כיום אחרי שנים של נסיון חיים והתפתחות, הורדתי מינונים, ואני לא אצה רצה לכל דיכפין.
    אני מאוד שמחה לשמוע שישנם אנשים עם רגישות גבוהה
    שמקבלים את עצמם ואוהבים את התכונה הזו בתוכם. מאחלת[
    לעצמי שארגיש כמוכם ביום מן הימים [ורצוי כמה שיותר מהר]
    ובקשר לחברה שלנו כיום, אכן ישנה אלימות קשה וגסות שלא
    מוסיפות נחת לאף אחד ובטח שלא לרגישים, לכן אני מניחה
    לעולם להיות מה שהוא כי במילא אני לא זאת שאוכל לגרום
    לאלימות להפסיק, או להמעיט בתאונות, רציחות וכ"ו.
    מה שכן, אני משתדלת פחות לשמוע חדשות ולהקשיב כמה שפחות לענייני אסונות אלימויות וכ"ו.
    אשמח לשמוע תגובות.
    נ.ב הזדהיתי איתך אורית
    חיבוק לכולם, אורית מ.

    1. הי orit m

       גם אני מאוד הזדהתי עם דברייך.

       מעודד אותי להרגיש שעוד אנשים חשים כמוני. מעודד לא להרגיש יוצאת דופן.

       חיבוק בחזרה.

32. אורית היקרה,
    כנראה שאת היחידה שזהה לעמדתי, אך עלי לסייג:
    כמעט בכל עניין יש טוב ורע, גם באוטיזם יש יתרון ותתפלאו גם לדיכאון יש יתרון(יצירתיות), כמובן שכל דבר לגופו אולם השאלה מה מכריע את הכף, מה הרוב, כשהחסרונות גוברים על היתרונות מבחינת גודלם ובייחס לחברה הקיימת בה אתה חי-קשה לראות זאת כברכה, רוצה לומר קשה להביט על הצדדים החיוביים כשמרכז חיו של האדם נפגע מזאת.
    יש הבדל בין פסימי למציאותי, אמנם אין כל יתרון ורווח בידיעה כי הנטייה שבה אתה נושא-מגבילה אותך ומקשה עליך מן הכלל, אולם גם להשלות את עצמך שהיתרונות שלך מעולים וטובים ומפצים על הכל-זו אשליה, במיוחד כשאתה מתאמץ להאמין ואז בסיטאציה מסויימת אתה מקבל מפח נפש אדיר,
    לכן טוב לדעת על היתרונות אולם חשוב להיות מודע למגבלות שלך ולהבין כי יתכן שבמקומות מסויימים בחיים הם יהוו מכשול וקושי בסטייתם מן הכלל
    וזה כמובן מאוד משתנה בין אדם לאדם, אדם צעיר נאלץ להתמודד עם סיטואציות זהות לבני גילו-שלו עמו יהיו יותר קשים כגון צבא, בית ספר חברות וכו,,,את למשל מרגישה זאת במקום העבודה(בוסים קשוחים), כך שמי שיושב בביתו בהחלט יחוש מבורך, מי שמרכז יומו בין אנשים בהחלט יחוש מקולל ומקולקל

    1. אורי יקר

       אני כל-כל מזדהה עם מה שכתבת" : ….. "במיוחד כשאתה מתאמץ להאמין ואז

       בסיטאציה מסויימת אתה מקבל מפח נפש אדיר"- זה בדיוק מה שאני מתכוונת

       אני מאמינה למשל שאספקט מסויים הוא יתרון מבחינתי, אבל במציאות זה לא בא לידי

       ביטוי.

       גם אני בתור ילדה הרגשתי חוצנית.

       אז מה עושים כשאני חושבת (ואולי אני טועה) שהחסרונות עולים על היתרונות?

       או איך מתעלים את היתרונות כך שהחסרונות פחות יורגשו (אם זה אפשרי)?

       מעניין לשמע על אנשים ש"עשו את זה". אנשים רגישים שהתאימו את חייהם

       לפי מבנה אישיותם (כל אחד ורמת רגישותו) .

       1. למה את רוצה קריירה? זה שיעבוד ותלות בהערכה מבחוץ, האמת של האדם הרגיש לא נמצאת שם. מימוש עצמי אמיתי מושג בלי ציפיה לגמול ובלי תכתיבים, חוץ מתחומים של יצירה שרק מעטים מתפרנסים מהם – אין שום קריירה שנותנת את זה.
          כל עוד את תלויה בהערכה מצד החברה הגסה הזאת, כלום לא ישתנה. הם צריכים שם אנשים כמוך לדרוך ולטפס עליהם בדרך למעלה.
          השינוי הוא רק בעצמך.

33. אין פה סתירה. לא כל מה שמכעיס הוא מעליב.
    לומר למישהו ' נחמד לראות רמות כאלה של שכנוע עצמי' זה התקפה, וזה מקומם מאוד במיוחד כי זה לא נכון.
    אתה נשמע לי מספיק חכם להבין שלומר 'הכל ברוח טובה' זה לא חותמת כשרות שאפשר לשים לפני כל דבר מגעיל וציני שרוצים לומר. ומה כ"כ נחמד לך בלראות את מה שפירשת כשכנוע עצמי? זו צביעות לומר הכל ברוח טובה.

    1. היי א'

       אני עונה לך בהודעה הזו, כי דרך התשובה שלך אליי לא ניתן להגיב.

       למה אני רוצה קריירה? אני צריכה הרי להתפרנס כמו כולם..

       נראה לי שאני צריכה לעסוק בתחום האומנותי, אבל כפי שכתבת מעטים

       מתפרנסים ממנה.

       אני לא בטוחה שאין אף קריירה חוץ מאומנות שנותנת סיפוק.

       זה לא פשוט לאנשים רגישים כמוני למצא עבודה ששם אביא את עצמי לידי ביטוי, או

       אביא את תכונות הרגישות הגבוהה לביטוי.

       ה"גמול" שאני מחפשת אותו הוא לא מצד החברה. אלא ביני לבין עצמי.

34. שלום לכולם

    אני עדיין לא מכירה בברכות של התכונה הזו. אני מרגישה הכל, ערה להכל וזה ממש

    גורם לי לפחדים. זה עוצר אותי מלהגשים את עצמי. עד שאני מחליטה משהו אני צריכה

    לעבד אותו מכל הכיוונים. אני לא מהירת החלטה . אני גם נפגעת בקלות. אני שמה לב

    לכל ניואנס שלאחר לוקח המון זמן לעלות על זה. זה מרגיז כי רק אני הראשנה ששמה

    לב לזה בעוד אחרים לא מבינים על מה אני מדברת ומבטלים את זה כ"שטויות" או "את

    רגישה יותר מידי". לצערי בעולם שלנו אסור להיות רגיש. אסור להיות פגיע.

    אני שונאת אנשים מתנשאים, קוטלים, שחושבים שהם יודעים יותר טוב מהאחר בכל

    דבר, חסרי סבלנות. בעוד אני אמפטית וסבלנית . קשה לי או יותר נכון בלתי אפשרי

    עבורי להתנהל מול בוסים קשוחים כאלה. כתוב בספר שאנשים רגישים קשה להם

    בהתחלה להבין דברים, אבל אח"כ הם מבינים וזוכרים הכי טוב מכולם. אך לצערי

    בוסים לא נותנים הזדמנויות כאלו ורוצים שהכל ירוץ מהר. אין זמן לאנשים כמונו.

    אז כפי שאמרתי בהתחלה, עד כה אני רואה רק את "הקללה" שבתכונה. תכונה

    שעוצרת אותי מלהצליח בחיים. תמיד הרגשתי שונה. עכשיו אני מבינה למה. אבל עדיין

    אני לא מבינה איך זה אמור לעזור לי בחיים.

    1. שלום אורית, נשאלת השאלה מה זה להצליח ולהגשים את עצמך? קשה לך להתמודד עם החברה הזאת, ובכל זאת את מקבלת דווקא את אמות המידה שלה להצלחה. לאדם רגיש יש האפשרות להשיג את השיחרור מהכבלים, מהתלות בהערכה מצד החברה. כשהוא מכיר בערך של עצמו הוא כבר לא תלוי בהערכה מבחוץ.
       אין דבר כזה רגישה מדי, זה טוב שאת מרגישה וכועסת על אלה שפוגעים, אסור לתת להם.

       1. שלום א'

          מה זה להצליח ולהגשים את עצמי?- זה למצא כיוון תעסוקתי כזה שיתאים לי.

          כזה שארגיש נח ו"בבית". וכזה גם שאוכל להרוויח כסף טוב.

          עד כה לא מצאתי כזה.

          לגבי "שיחרור מהכבלים"- נראה לי שהתפיסות שלי לגבי נורמות חברתיות

          מאוד שונות. לכן מאוד קשה להעריך את עצמי שאני נמצאת בדעת מיעוט.

          הרגישות והכעס שלי על כאלה שפוגעים היא בעוכריי. כי כפי שכתבתי בפוסט

          האחרון, רב האנשים הם כאלה. במיוחד במקומות עבודה. נדיר למצא בוסים

          אמפטיים, סבלנים ומאפשרים לך להיות מי שאתה.

          תודה על תגובתך

35. קראתי את התגובות וממש נעצבתי שאנשים רגישים מאד לוקחים כל כך קשה את התכונה הזאת., רואים בה את המקור לחוסר יכולת להשתלב בחברה, ללמוד ומה לא. אז נכון זו לא תכונה פשוטה ובאמת אחרי שקראתי את הספר, וכשהתחלתי לבחון את האנשים סביבי קלטתי שכמעט אך אחד לא דומה לי ויש לי בעצם תכונה ייחודית במינה. וזו בעיני תכונה נפלאה ברכה ולא קללה. אנחנו מסוגלים לחוש לראות להבין דברים שאחרים לא רואים, זו תכונה מדהימה, על גבול של קסם ופלא. יש בי את הכוח להראות לאנשים דברים שהם לא רואים, וזה כוח וזאת זכות ואפילו יעוד. אז נכון, צריך להשתמש בתכונה הזו בתבונה, הייתי אומרת ברגישות במקום ובזמן הנכון, בשיקול דעת בעיקר. אם תשתמשו בתכונה זו בשיקול דעת (שימו לב! אין להשתמש בתכונת הרגישות, כשכועסים או עצובים או מתוסכלים, היא לא עובדת נכון בתנאים אלה), אז תוכלו להביא בשורה לעולם, כמו שאני עושה יום יום ושעה שעה. בהצלחה!! עדן

36. אינך נפגע אבל תוקף זה בהחלט סוג של סטירה
    ובכן הקביעה שלך לגבי גורלי ממש מצחינה, הדגשתי בתגובתי כי הכל ברוח טובה רוצה לומר לא לחרוג ממסילות הויכוח
    אמונה כי לא חייבים להיות מכוניות הינה אשליה ובחזקת אמונה בלבד, אינני חושב שיש כאן משהו שיחלוק עלי.
    מעניין לראות אדם כה נחמד בתגובה אחת וכשסוטרים את השקפותיו לא משנה איך- נהיה הוא דוחה ופוגעני.
    אני בכל אופן לא כיוונתי לפגוע, בהצלחה

37. אינך נפגע, אבל תוקף- בהחלט סוג של סטירה
    הדגשתי למטה שהכל ברוח טובה – רוצה לומר בעניין הויכוח עצמו,
    אתה עצמך כבר קבעת וחרצת את גורלי, יפה לך טיפוס רגיש שכמותך
    איננ

38. א' היקר
    לא חייבים להיות מכונית-אשרי המאמין
    אם כך אתה חושב באמת-זו כבר תסמונת דון קישוט
    אני חושב שהגישה שלך מלאת עידוד, יותר מדי עידוד עד שהיא כבר אינה מציאותית.
    נחמות שכאלה בד"כ מתחילות ונגמרות במקלדת.
    אני כותב הכל ברוח טובה, נחמד לראות עוצמות כאלו של שכנוע עצמי

    1. זו די עזות מצח להתיימר לדעת מה קורה אצלי בראש, אבל היה בטוח שאין שם ולו גרם אחד של שכנוע עצמי. אם לא היית נוטש את העצמי שלך היית מבין על מה אני מדבר ולא שוקע בתבוסתנות ובשנאה העצמית שמהן אתה סובל.
       נראה שהדברים שלא מתאימים לך לא עוברים את מסנן ההדחקה שלך.

       לידיעתך האנושות התקיימה ללא מכוניות על למהפכה התעשייתית, ולא רע בכלל.
       נראה שתצטרך עוד לצעוד דרך ארוכה עד להבנה הזאת שמנסים להסביר לך פה כדי לחסוך ממך את דרך החתחתים.

39. שלי אני מסכים עם כל מילה. ובהחלט זו אבולוציה של הרוח שהאדם הרגיש הוא השלב המתקדם שלה אחרי האדם-הבהמי והאדם שמרכיבים עדיין את רוב האוכלוסיה.
    אפשר גם לקרוא להם עיוור, מחפש-דרך ומואר. הרגישים הם אלה שעשויים להיות מוארים אם רק יהיו נאמנים לעצמם ולא יאשימו את עצמם, שיבינו שהרגישות היא רק ברכה.
    גם אני הייתי צריך לחיות בעבר, ימי הביניים או הרנסאנס, העיקר לפני המהפיכה התעשייתית שהרסה וזיהמה את העולם ושיעבדה את כולם.

    אורי,
    אפילו מכוניות לא חייבות להיות, ולכן גם לא תאונות. כל ההבדל בין ההשקפות שלנו הוא זה שהעליתי פה בנושא ואיך האדם הרגיש מקבל אותו. אם הוא רואה זאת כקללה החברה הרגילה תמשיך להיראות לו משהו תקין שהוא לא מספיק טוב בשבילו. אם יבין שזאת ברכה, החברה הזאת כבר בכלל לא תעניין אותו כי הוא יבין שהיא חולה או מוגבלת ולא הוא. בשביל זה הוא חייב להיות שלם עם עצמו ולא חצוי וגם לא לשכנע את עצמו, אחרת הוא תמיד ימשיך לפזול לעבר החברה.
    ותאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר, רגיש מאוד ולא נעלב בכלל. איך אני יכול להיעלב ממישהו נחות? אני יכול להרגיש כמוך שהוא מנסה לפגוע, כי אני רגיש, אבל לא נעלב בכלל.

40. ידידיי היקרים ,

    לא יודעת מה איתכם אבל לי נמאס רק "לשרוד" איכשהו את החיים האלו במדינה ש"ברבריה "( מלשון ברברים) יכול להיות שם הולם עבורה , אני גם רוצה פיסה של אושר כמו כולם.
    אין ספק שאנחנו אכן שונים , מיוחדים ולפי דעתי מהווים גם מתנות רבות ערך לאנושות רק שהיום אין מי שיעריך את זה .
    אולי אנחנו בכלל השלב הבא באבולוציה של האדם – מדענים היום טוענים שעד עכשיו חיינו בעולם שנשלט ע"י רציונליזציה של ההמיספירה השמאלית במוח ושעכשיו דווקא מגלים את הכוח של ההמיספירה הימנית שאחראית על הדמיון והיצרתיות שפעילה מאוד אצל הרבה מאיתנו .
    פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מצטערת על זה שלא נולדתי בתקופה קדומה יותר ואם הייתה לי אפשרות לבחור הייתי רוצה לחיות בתקופת הרנסנס שם לאמנים, סופרים , מחזאים , משוררים ופילוסופים היה מרחב להתבטא והייתה קיימת הבנה שאלו הם האנשים שאכן חשובים ומקדמים את החברה.
    היה מקום ליופי, לאומנות , לכישרון וגם לרגישות
    אני חושבת שהשינוי יכול לבוא רק אם באמת נתאחד , נתמוך אחד בשני , נעצים איש את רעהו וננסה ליצור חברה חלופית
    שבה נחיה עם אנשים שמביניםאותנו ושבנויה על ערכים כמו חמלה , כבוד הדדי , הרמוניה והבנה
    ושוב זה לא אנחנו ש"לא בסדר" זאת החברה המערבית שבנוןיה על ערכים כמו כוחניות ,תחרות , זלזול באחר ודריכה על אנשים אחרים כדי להתקדם בחיים

41. בהחלט משמח לשמוע עידוד ותמיכה אולם חברי נראה לי כי ישנם רמות לרגישות, כפי שיש רמות לכל תופעה גופנית/נפשית אחרת כנראה שאננו באותה הרמה.
    אתה לא בוחר איך להתייחס לחברה והכל משתנה, משנה בהגדרות של המוח והכל עובר-ממש לא ההתיחסות לחברה ולכל דבר בחיים היא לרוב נטיית לב האדם-תוצר של מזג רוחו והגיגי לבו מבלי שיש בירצונו לשנות זאת, אני ואתה יכולים לאמר עד מחר כמה החברה ככה וכמה היא ככה-המוח יבחר בסוף את אשר הרגש מרגיש-ואתה יודע מה הוא מרגיש ואתה גם יודע שרגש הוא תוצר שלא ניתן לשנוי.
    *בבדאי שאני מתייחס אל עצמי כאל מעולה מהחברה(כך גם כולנו) אולם ישנו רוב/כלל שאי אפשר להתכחש לו, חריגה מהכלל-יוצרת בעיתיות! לא משנה באיזה מובן, ככל שהחריגה נראית ובאה לידי בטוי כלפי חוץ-כך גם תופעת הלוואי, אי אפשר להשלות את עצמך שזה שאתה יוצא דופן ברמה שבאה לידי בטוי כלפי חוץ במצבים ובאירועים מסויימים-לא תפגע בך, אחרת לא היו קבוצות תמיכה להומואים, לסביות, נכים, וגם פורום זה לא היה קיים, קובוצות התמיכה לא באו לגלות נסתרות שמשתתפיהם יותר טובים! אלא לנחמם ולתת להם כלים להתמודד עם השוני מהכלל, אם אני יותר טוב וחכם לא ישנה את העובדה שאני שונה ומוגבל ביכולת שלי לבוא לידי בטוי בחברה, אדם שלא מסוגל לרקוד, לצחוק כמו כולם, להגיד את רגשותיו, אהבותיו ולו השוליות ביותר-זה אדם מוגבל!
    *כתבת שכבר מזמן אינך נעלב-אין אדם בוחר להיעלב! זהו תגובה רגשית שאינה ניתנת לריסון, אם כבר להסתגלות.
    *כתבת שאינך ביישן-אדם רגיש מאוד בהחלט מלווה בבישנות מסויימת, העצימות אכן משתנה אולם ישנו עידון תדמיתי כמעת תמיד
    *על דיכאון לא אחלוק-זהו תופעת לוואי
    *לא נכון להיות פסימי ומקובע לאמר כי כל המקומות בארץ מלאי זימה ופשע-זה איננו כך ומעט פרמטיבי, קל לראות כותרות באמצעי התקשורת ולקבוע מסקנות שנטמעות בראש-מסקנות מכלילות על סמך אירועים מתוקשרים, בבדי שבטראנס ובפורקן של מסיבה ישנם מקרי אלימות איומים-אך אין זה רק אצלנו כך זה בכל מקום בעולם!, כפי שיש ויהיו תאונות דרכים כל עוד יש מכוניות כך גם במקרה הזה!

42. האמת שאני חולק עליכם מעט,
    ובכן יתרונותיהם הרבים של אנשים רגישים-אינם יכולים לבוא לידי מימוש,לצאת מן הכח אל הפועל, מן הגיגי מוח מבריק אל אדם נבוך ונכלם.
    אדם רגיש מאד הוא אדם נטול עור, נטול כל קליפה אפשרית-לכן הוא גם קולט הכל מהר מאד וחש דברים בעודם החלו-אך אי אפשר להתעלם חברים מחוסר הסבילות והספיגה,
    אנו יודעים כמה אנו רגישים ולכך מוחנו התאים את עצמו למצב בו יאלץ להתמודד כמה שפחות באינטרקציות ותשומת ליבם של בני אדם-ביישנות וחוסר ביטוי.
    אני אדם רגיש מאד ואני חש כחוצן בארץ אדם, בכל מובן, בכל תחום, בכל עניין.
    אינני יכול לצחוק כמו כולם, להתחבר ולהיתידד כמו כולם,
    מרבצי ההיכרות השכיחים הם מקומות בילוי שדומני כי תיטרף עלי דעתי בשהייה של יותר מדקה שם.
    אני מסוגר, ומפצה על זה ביצירתיות, כתיבה, ציור וכו..
    אך אין זה סוד כי התסמין המלווה לכך הוא דיכאון,
    ישנו ספר: גאונות ושיגעון -המראה כי לאורך ההיסטוריה יוצרים, מלחינים, משוררים, ציירים הגדולים בכל הזמנים לקו בחולי נפש ובדפרסיה, מצביע הוא על קשר אדוק בין הדכוי הנפשי ליצירתיות, קשר שנמשך עד היום וניתן לומר כי הוכח. עד כדי כך שבתקופות שונות בהיסטוריה דפרסיה נחשבה לתופעה מבורכת שאנשים זייפו אותה.
    אנו חשים לא מוגשמים, יודעים הכל יותר ולפני כולם-ונראים כטיפשים ונחותים,
    אני זוכר שכילד בויישתי בפי מורים רבים שדימוני כעצלן ביישן ולא הססו לשתף תלמידים אחרים בכך-אולם עם זאת זוכר אני היטב כיצד ראיתי, שמעתי, ידעתי למה ואיך הכל קורה,
    לסיכומו של דבר חברי הרגישים נראה כי מוטב להיות רוכל פשוט מלהיות מלאך בכלוב מבודד.

    1. היי אורי,

       אני רואה בתגובה שלך את אותה טעות חוזרת, כך זה בעיניי.
       שוב אתה מתייחס לחברה כמשהו שצריך להשתלב בו. איזו חשיבות תהיה לחברה הזאת עבורך אם תהיה מוקף באנשים כמוך, אנשים שאתה מרגיש נוח איתם והכל זורם וספונטני? יכול להיות שזה מעיד על זה שבכל זאת הם המודל שלך למה שצריך להיות, ושאתה לא מרגיש מתאים או טוב מספיק בשבילם, אני לא יודע. לי אתה נשמע הרבה יותר טוב מהם.
       אני יכול לספר לך שאני רגיש כמוך אבל רק במובן של מרגיש, כבר מזמן לא נעלב. יכול מאוד לכעוס אבל בכלל לא פגיע וגם לא ביישן. אין לי שום בעיה נפשית או דיכאון- אני יכול להיות רק מדוכא מבדידות, דיכאון כזה שעובר בשניה עם השתנות הנסיבות, כך גם הניסיון שלי הוכיח. כבר עכשיו רוב הזמן טוב לי יותר מאלה שמקובלים בחברה בגילים שלי (30+), וגם כשהחברה רוצה אותי זה לא מושך אותי, לא רוצה להתלכלך בה.

       מקומות של היכרויות בארץ זה מהגרועים ביותר, זירה מלאה במסכות ובהשפלות, נשים שנמשכות למעמד ולגברים רעים שפוגעים בהן, לא סופרות גברים טובים. בחו"ל במזרח אירופה ובמזרח זה לא ככה. ככל שמדינה נגועה פחות בקידמה האווירה בין אנשים וגם בין המינים טובה יותר.

       הבעיה לא בך, תכניס לך טוב לראש.

    2. אני כמוך (אם הבנתי אותך נכון) מרגישה שהרגישות שלי היא מחסום בפני ההגשמה העצמית שלי.
       כשכל אינטרקציה עם החוץ כל פעולה שאדם אחר לא נותן עליה את הדעת הופכת לקשה , מאיימת, מאייפת איך אפשר להתקדם בלימודים או בקריירה?
       כששיחה עם אדם לא מוכר דורשת גיוס כוחות נפש לא קטנים והופכת לפרוייקט קטן התפקוד היום יומי הופך לסיוט וכל הריכוז מתמקד ב"שטויות" במקום בעיקר.
       אני רואה ברגישות המוגזמת שלי קללה ולא ברכה.

43. א' היקר אני מסכימה עם הדברים שלך לחלוטין ואני חושבת שאנחנו צריכים להרים ראש ולא להישאר רמוסים ע"י החברה כמו המצב הקיים כרגע .
    אנחנו מהווים 20% מהחברה שאמנם זה לא נשמע הרבה אבל בכל זאת אנחנו קיימים וכן יש לנו כוח ואיכות
    השאלה שלי היא מה האלטרנטיבה ?
    כשאתה אומר לא לנסות להתקבל לחברה הגסה והכוחנית שסביבנו איזה אופציות אחרות יש באופק ?
    עדיין חייבים לעשות תואר ראשון לפחות כדי למצוא עבודה ועדיין חייבים להתפרנס כי בלי כסף לצערנו אי אפשר להתקדם לשום מקום היום
    אשמח להצעות / רעיונות / כלים מעשיים

    1. שלום שלי
       אחד המצבים הנפוצים בהם אנו נתקלים הוא מצב בו אנו רואים משהו שהאחרים אינם רואים ולא מצליחים בשום צורה להסביר או לשכנע.
       אתה מנסה להסביר ויוצא רצף של מוזרויות.
       לעיתים נדירות אני מצליח להביא לשינוי בסביבה שלי.
       אם אני בעמדת סמכות, אני נעזר בחושים שלי כדי לנווט ואז הכל בסדר.
       מהצד זה נראה כמו איזה מזליסט חסר קריזמה שמנווט בקלילות את הספינה בלי ממש להבין מה הוא עושה.
       עם השנים אני מצליח יותר…סבלנות

    2. שלום שלי,

       לא לנסות להתקבל לחברה 'כי אין ברירה', זה בכל מקרה, גם אם אין אלטרנטיבה וכל מה שנשאר זה לקוות שתהיה. בדידות עדיפה על ויתור על העצמי. דימוי עצמי אמיתי כזה שנבנה מבפנים גם נותן כוחות אדירים.
       אין ספק שחייבים להתפרנס, אבל צריך לשאול מה באמת התארים האלה נותנים הרי אנשים עושים אותם בסופו של דבר הרבה כדי לקבל את הOK מהחברה. הקריירות האלה הן שיעבוד שאין כדוגמתו ומכת מוות לחופש שאנשים רגישים זקוקים לו. אני לא כולל בזה מיעוט של אנשים שמצליחים להתפרנס מיצירה ועובדים בזמנם החופשי- זה מימוש עצמי אמיתי וטוב אבל זה נדיר.

       לי למשל אין תואר ואם זה היה תלוי בי גם לבית ספר לא הייתי הולך אחרי שלמדתי שם לקרוא ולכתוב. הדימוי העצמי שלי תלוי רק בי ולא בגחמות של אחרים. זה שליטה על החיים שלנו. זה קשה בהתחלה בגיל ההתבגרות כשעוד לא מבינים מה אנחנו עושים פה, אבל היום החיים ממש טובים.

       זה לא בשמיים להקים חברה כמו שאת חולמת עליה. כשאדם משיג את השחרור מהכבלים של החברה, של מלכודות החומר והצרכנות וכל אלה- הוא מגלה שלא צריך הרבה כדי לשמוח- טבע, שקט, כמה חברים טובים, בן\בת זוג מתאים בכלל משנה הכל. גם הרעיון שלך לעבור לני-זילנד נשמע טוב. ישראל היא אחד המקומות הכי רועשים ומהירים בעולם, לא טוב לרגישים. בהודו הקצב אחר, אווירה הרבה יותר טובה בין אנשים. בקרוב אני נוסע לשם שוב לכמה חודשים.

       אין דבר כזה 'רגיש מדי', זה רק טוב. צריך להתעלות, לא לחשוב בקטן ולא לפחד משינויים גדולים.

44. תודה על התגובות.
    הרגישות היא ברכה ענקית כל עוד באמת מאמינים בזה. היא הופכת לקללה כשמנסים ללכת עם הראש בקיר ולהתקבל לחברה גסה כזאת שלא מתאימה. מי שנאמן לעצמו ולמי שהוא, יכול להרגיש את זה. מי שלא נאמן לעצמו, כאשר החברה קצת מקבלת אותו הוא שוכח מי הוא באמת – אבל על העצמי-הגבוה אי אפשר לעבוד, וזה רק עולה לו בסבל גדול יותר אחר כך כשמנסה למצוא את עצמו בחזרה. צריך לזכור שהשלום העצמי הוא החשוב ביותר, כי השלום החיצוני תמיד יכול להשתנות.

    זה דומה לסיפור הברווזון המכוער, וגם ל'ג'ונתן לווינגסטון-השחף': בגלל הרגישות שלו הוא חווה את החיים ברמה גבוהה בהרבה מכל הלהקה שלו, טס גבוה מעל כולם ונגלו לו עולמות חדשים.
    זה אמיתי! אני לא סתם אומר את זה!
    רק צריך להכיר בזה ולהרים את הראש. זה פשוט כמו שאומרים, אנשים שעובדים על תדר מאוד גבוה, ומכאן נובע הכל: רגישות, יצירתיות, חוש לצדק, למוסיקה ובכלל לאסתטיקה.

45. בשבילי כל יום הוא התמודדות מחדש עם העולם ועם החברה המערבית החולה והאלימה שאנחנו חיים בתוכה לצערנו הרוב

    לפעמים אני פשוט רוצה רק לברוח מכאן כמה שיותר מהר ולא לחזור (אני מתכננת טיול לניו -זילנד )
    לפי הספר ה"אדם הרגיש מאוד" בעבר היינו יועצים למלכים , פילוסופים , סופרים , ממציאים כיבדו אותנו והעריכו אותנו על הרגישות שלנו שפעמים רבות מנעה מלחמות ושפיכות דמים מיותרת וקידמה את החברה בתוכה חיינו
    אבל היום החברה המודרנית רק גורמת לנו להרגיש שמשהו בנו פגום , שאנחנו לא מהירים מספיק או קשוחים מספיק או כוחניים מספיק כדי לעמוד בקצב המטורף של החיים
    החלום שלי הוא שתהיה קהילה ממשית של HSP שאפשר יהיה לחיות בתוכה ולא רק קהילה וירטואלית (הצפון נראה לי כאופציה המועדפת בגלל השקט והירוק מסביב)
    מה דעתכם ?

46. לקח לי המון שנים ללמוד להסתדר עם זה. המון, אני מתכוון שרק עכשיו כשאני בן 49 אני מתחיל להנות מזה. אני שומע הכל, קולט את כל מה שקורה סביבי. אני מדבר עם מישהו ושומע דרכו את השיחה שהייתה לו קודם לכן עם מישהו אחר, אני רואה שינויים בתווי הפנים שנובעים מכניסה להריון או אירועים חזקים אחרים, ובעיקר אני מסתדר יותר טוב עם הסביבה והאנשים הקרובים אלי.

47. מחנכים אותנו שזו קללה ומאיצים בנו "לצאת מזה", וזו אכן קללה, בעלת יופי נשגב.
    אני אישית מאוד סובלת מכיעורו של העולם, אבל אני לא מוכנה להאשים את רגישותי בכך ואני משתדלת להשאר אותנטית לתחושותי ולא להפוך את עורי לכבוד גסותו של העולם. אנ משתדלת לכבד את הרגישות הגבוהה שעמה נבראתי.

48. לדעתי רגישות ייתר היא ברכה ביחסים אישיים וקללה ביחסים עם החברה.
    ביחסים אישיים הרגישות מרחיבה את טווח החיבור בין בני זוג או חבר קרוב ומאפשרת להגיע למקומות יותר עמוקים ולהבנה של מהות הקשר.
    ואילו ביחסים עם החברה אנחנו תמיד נהייה שונים. ההתנהגות שאינה מתאימה
    לרוב יוצרת אוטומטית דחייה שנובעת מחוסר ידע או רצון להבין מאין זה נובע.
    לאחר נסיונות רבים כאלה במהלך החיים אנחנו מאמצים את הנבואה המתגשמת מאליה שגורמת לנו להסגר מפני החברה ולחפש את המקומות הפחות כואבים.

49. רגישות גדולה זה ברכה וקללה גם יחד. בחיי יום יום זה בטוח קללה, במיוחד בארצינו.
    לא רואה סיבה להתגאות הרי לא עשינו דבר כדי להיות סופר רגישים, נולדנו כאלה. הדרך
    היחידה היא ללמוד לחיות עם זה ולהתחבר לאנשים רגישים נוספים.

50. לדעתי הרגישות היא ברכה גדולה שמחיר מסויים בצידה

    יש דברים שרק אדם רגיש יכול לחוות ובעוצמות שאנשים אחרים לעולם לא ירגישו מצד שני הרגישות גורמת בהרבה פעמים לכאב גדול יותר.
    לדוגמא רגישות בשן גורמת לנו להרגיש חום וקור בעוד שבחוסר רגישות אנחנו לא מרגישים בכלום
    יש מצבים שאתה מדבר עם מישהו על אהבה והוא לא ככ מבין על מה אתה מדבר משום שהוא נעדר את היכולת או הרגישות להרגיש את זה הרבה פעמים אנשים עוצרים ואוצרים את עצמם כלומר מורידים במכוון את סף הרגישות

    אנשים רגישים צריכים להיות גאים בעצמם ולהודות על כך שהם כאלה

    גדעון

סגור לתגובות.