קודם כל חשוב להדגיש, שאתה לא רגיש מדי, אלא פשוט רגיש מאוד. זה כמו אדם מוכשר. אף פעם לא יגידו עליו שהוא מוכשר מדי. רגישות היא תכונה מיוחדת והיא מולדת. גם בקרב בעלי חיים התופעה קיימת באותם אחוזים כמו אצל בני אדם. בין 15 ל -20 נולדים רגישים מאוד.
אבל כמובן, רגישות גבוהה וגם כישרון גדול יכולים להביא לנו כאב וסבל. אנחנו נולדים לתוך חברה בה אנו שונים מאוד, כאילו נפלנו מהירח. החברה לא במיוחד מחבבת את הרגישות הזו ורואה בה חולשה. ואז כל מה שקורה אתנו מאז שנולדנו גורם לנו רק להדחיק את הרגישות, לברוח ממנה ולהוכיח לעולם שאנחנו חזקים ונורמליים. כמובן, יש ילדים שנולדים להורים רגישים מאוד או גדלים בסביבה תומכת ומכילה ואז הם גדלים לאנשים רגישים מאוד עם איזון נפשי ורגליים על הקרקע.
זה, בעצם, אומר שאין שום דבר רע ברגישות עצמה. הבעיה מתעוררת ברגע שאנחנו לא מחוברים לרגישות הזו ולא יודעים איך להתנהל איתה. מנסיוני האישי אפשר לעבוד עם זה. זה דורש אמון, כמון בהתעמלות, ובשבילי זה עובד. כמובן, עוד לא סיימתי, אפשר לעבוד על כך כל החיים. אבל כבר בשנים האחרונות, מאז שהתחלתי להשתמש בכלים של יוגה תרפיה, אני מוצאת את עצמי הרבה יותר חסונה נפשית ומחוזקת פיזית.
לא נהייתי פחות רגישה, אולי אפילו יותר, אבל אני תמיד יודעת שאחזור לאיזון, למרכז שלי, כל פעם שיקרה משהו מכאיב ועוצמתי. והיום הרגישות שלי משרתת אותי הרבה יותר מאי פעם. הרי ברגישות עצמה ישנן מתנות רבות – האינטואיציה, האמפטיה, היצירתיות, האומנותיות, הרגישות לזולת, הראיה של הרבה פרטים חשובים שאף אחד אחר לא מזהה, היכולת למיין דברים לקטגוריות הרבה יותר מעודנות ומדוייקות.
גם על התלמידים שלי (ליוגה וליוגה תרפיה) אני רואה שינויים ברגע שהם לומדים איך להרגיע את עצמם ברגע של הצפה, איך להעצים את כמות האנרגיה הנפשית שלהם בעזרת החיבור למשאביהם הנפשיים, וגם, למשל, כשהם לומדים להקשיב לאתותים של עוררות יתר ולעשות בחירה מודעת להשאר במקום מועט גירויים במקום להמשיך להעמיס על עצמם. אני מאמינה ובטוחה שאדם רגיש מאוד בהחלט יכול לחיות חיים יציבים ומספקים.
ביאטה שבון יהב,
תרפיסטית גוף-נפש,
מתמחה באנשים רגישים מאוד,
מנהלת הקהילה של אנשים רגישים מאוד בישראל
www.tnuaitit.com | www.anashimregishim.com | beata.yahav@gmail.com
הצגת כל הפוסטים מאת ביאטה שבון יהב
6 תגובות על ״אני רגיש מדי וזה עושה לי את המוות״
היי כולם,
מאז שנולדתי נראה לי אני רגישה בעוצמה מטורפת.
זה מתבטא בהמון דברים למשל אני תמיד מנסה להיות הכי בסדר כדי שלא יהיה תלונות עליי כדי שלא אפגע, למה ברגע שמעירים לי אני חופרת על זה וחוששת שמה יקרה משו. אני מאוד עירנית לסביבה ועיקר התגובות שלי הם מאוד אמוציונליות. הייתי רוצה לשנות אז זה ולהיות יותר בטוחה בעצמי. אני מרגישה גם שהסביבה קולטת אותי את הרגישות יתר. אם אני מספרת משו אז אומרים אהה חפיף תעבירי, שלי זה משהו שמאוד קשה לעשות..
תגיבו בבקשה…
היי , אני גיליתי על עצמי בשנתיים האחרונות על הרגישות שלי, תמיד שמתי לב לפרטים קטנים, יש לי זכרונות רבים מהילדות הצעירה, אני ממש זוכרת את טקס ברית המילה של אחי כמעט בגיל 3, כל מיני חוויות מהילדות הנעורים, שרבים מחבריי לא זוכרים. בגיל צעיר הייתי מקיאה בנסיעות ועד היום יש לי חוש ריח ממש טוב, לפעמים זה נעים ולפעמים גם לא, אבל אני באמת אוהבת אותו.
אם יש אור חזק מדי זה מפריע לי, ואם המנורה מרצדת בכלל, כמובן שיש רגישות לרעש חזק מדי.. בחתונה שלי בכלל לא שתיתי הייתי בהיי טבעי מכל המוסיקה והאורות על רחבת הריקודים.
המון פעמים אני מרגישה שונה מאחרים, ואם אני פוגשת מישהו שקצת דומה לי זה מאד נעים. הבעיה היא שלפעמים אני מרגישה שזה פוגע בי במיוחד בפגישה עם חברות, נגיד שיושבים לאכול יחד והמוזיקה חזקה מדי, או צפוף מדי, אני פשוט לא נהנית. ואז זה מרגיש שהאוירה נהרסת בגללי. האם זה קורה גם לכם? חברים לא אמורים לקבל אותנו כמו שאנחנו? זה מרגיש שאני טובה מדי, שאני מקבלת תצד השני , האם גם אתם מרגישים טובים מדי, סבלניים מדי לחברים הטובים שלכם? והם בחזרה לא ממש כאלו
בנוסף בעיקר בעבודה, אם אני אומרת כואב לי הראש לעיתים רחוקות או שאני צריכה בקיץ להימרח בקרם הגנה שלא אישרף, אז אני נתקלת בהערות כמו את נורא רגישה, זה מאד לא נעים והחלטתי לשמור לעצמי דברים מהסוג הזה כדי לא לקבל ביקורת כזו, האם גם לכם זה קורה?
היי שלי,
אני מתחברת עם דברייך לחלוטין , ותחושת החריגה תמיד ליוותה אותי. החץ הענק הזה שנתקע לי בלב כשמישהו זרק הערה לגביי, אם רק היו יודעים אותם אנשים איזה הד זה השאיר בתוכנו… בעיקר בתור ילדים.
החריגות הזו… כל חיי תמיד חיכיתי לגלות שאני לא ברווזון מכוער בעצם, אלא ברבור יפה…. אני עדיין מחכה לתחושת השלווה ההשלמה והייעוד שייתגלו מתוך אותה רגישות… אולי כשאהיה אמא ארגיש את החוויה המתקנת .אין ספק ,זה תהליך, מסע חיים.
דברי איתי בCOODELI3@GMAIL.COM
היי , אני יכולה להזדהות מניסיון אישי עם כל הנאמר
כל החיים הרגשתי שונה מכולם ואפילו מאחי ומאחותי
לא הבנתי למה אין לי הגנות מפני העולם כמו כולם , למה אני מתעייפת כל כך מהר ולמה אני מרגישה שהחיים האלו קשים לי פי אלף מאשר לאנשים אחרים
כל הזמן ניסיתי להיות "נורמאלית" ולהתאים את עצמי לדרישות החברה במחיר נורא של שנאה עצמית ושל התכחשות למי ומה שאני כי חשבתי שמשהו מהותי בי פגום ובגלל זה אני לא כמו כולם
רק עכשיו בזכות האתר גיליתי שאני לא לבד ! ויש בזה נחמה עצומה לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותן חוויות ומתמודדים יום יום עם אותם אתגרים ומחפשים איך להתפתח ולצמוח ולהיות מי שהם באמת
היום אני יודעת שלהיות "שונה " לא בהכרח אומר להיות פחות טוב או פגום ואני מנסה למצוא את האור שלי למרות שזאת התמודדות בלתי פוסקת
אשמח לקבל תגובות מאנשים שעברו/ עוברים את אותו תהליך
היי צרי איתי קשר בדחיפות
היי חברים,
ביאטה, תודה על ששיתפת וסיפרת על הרגישות שלך והתנהלותך
ביום יום. אני בכלל לא הבנתי שאני רגישה עד גיל מבוגר יותר, אבל תמיד הרגשתי שאני שונה במשהו בהרגשה והתפיסה שלי כלפי ארועים, אנשים נזקקים או חלשים, והיה לי קושי עם חוסר רגישות בסביבה. ככל שעבדתי עם עצמי הבנתי יותר והתרחבתי מבחינת אינטיליגנציה רגשית והבנה של החיים. זה טוב מצד אחד, ומצד שני השאיר אותי די חשופה, כי הורדתי הרבה חומות הגנה, וזה קושי לא קטן להיות רגיש מאוד מאוד, להיות בלי שריון, ולהמשיך לתפקד. בסביבה תומכת אני מאפשרת לעצמי להיות אותנטית, אך בחברה שאינה כזו אני יותר זהירה. אני שומרת על עצמי פיזית ונפשית מתוך נסיון שכדאי שאהיה באיזון..
כשהייתי ילדה היתי עצמאית אמיצה מלאת חיות ואותנטית כמובן,
לכן אף אחד לא ראה שאני רגישה ובטח שכילדה קטנה המודעות שלי לכך לא היתה קיימת. החיים עבורי הם לפעמים קשים.
עם כל היתרונות של אמפאתיה, יצירתיות ויכולת הקשבה נתינה, ניתוח מצבים מעולה,אינטואיציה וקליטה מעבר לחושים הרגילים,
יש גם צורך להתמודד עם רגישות, פגיעות לפעמים, ואם אני מרגישה פגועה אני משתדלת לברר עם האדם שבגללו כביכול
נפגעתי אולי. בקיצר, בורכתי וקוללתי, אבל אני אדם אופטימי עם כח רצון חזק שמשאיר אותי תאבת חיים ועם השמחה הטבעית שירשתי מאבא שלי.אז זהו להיום חברים יקרים, אני שמחה שאנחנו יוצאים מהמחילות, מציצים החוצה, נפתחים אחד כלפי השני ומתרחבים. הכל נתון בידינו. בואו נתמוך ונסייע אחד לשני.
יאללה, ביי, שלכם אורית מ.
הבית לאנשים רגישים מאוד 
היי כולם,
מאז שנולדתי נראה לי אני רגישה בעוצמה מטורפת.
זה מתבטא בהמון דברים למשל אני תמיד מנסה להיות הכי בסדר כדי שלא יהיה תלונות עליי כדי שלא אפגע, למה ברגע שמעירים לי אני חופרת על זה וחוששת שמה יקרה משו. אני מאוד עירנית לסביבה ועיקר התגובות שלי הם מאוד אמוציונליות. הייתי רוצה לשנות אז זה ולהיות יותר בטוחה בעצמי. אני מרגישה גם שהסביבה קולטת אותי את הרגישות יתר. אם אני מספרת משו אז אומרים אהה חפיף תעבירי, שלי זה משהו שמאוד קשה לעשות..
תגיבו בבקשה…
היי , אני גיליתי על עצמי בשנתיים האחרונות על הרגישות שלי, תמיד שמתי לב לפרטים קטנים, יש לי זכרונות רבים מהילדות הצעירה, אני ממש זוכרת את טקס ברית המילה של אחי כמעט בגיל 3, כל מיני חוויות מהילדות הנעורים, שרבים מחבריי לא זוכרים. בגיל צעיר הייתי מקיאה בנסיעות ועד היום יש לי חוש ריח ממש טוב, לפעמים זה נעים ולפעמים גם לא, אבל אני באמת אוהבת אותו.
אם יש אור חזק מדי זה מפריע לי, ואם המנורה מרצדת בכלל, כמובן שיש רגישות לרעש חזק מדי.. בחתונה שלי בכלל לא שתיתי הייתי בהיי טבעי מכל המוסיקה והאורות על רחבת הריקודים.
המון פעמים אני מרגישה שונה מאחרים, ואם אני פוגשת מישהו שקצת דומה לי זה מאד נעים. הבעיה היא שלפעמים אני מרגישה שזה פוגע בי במיוחד בפגישה עם חברות, נגיד שיושבים לאכול יחד והמוזיקה חזקה מדי, או צפוף מדי, אני פשוט לא נהנית. ואז זה מרגיש שהאוירה נהרסת בגללי. האם זה קורה גם לכם? חברים לא אמורים לקבל אותנו כמו שאנחנו? זה מרגיש שאני טובה מדי, שאני מקבלת תצד השני , האם גם אתם מרגישים טובים מדי, סבלניים מדי לחברים הטובים שלכם? והם בחזרה לא ממש כאלו
בנוסף בעיקר בעבודה, אם אני אומרת כואב לי הראש לעיתים רחוקות או שאני צריכה בקיץ להימרח בקרם הגנה שלא אישרף, אז אני נתקלת בהערות כמו את נורא רגישה, זה מאד לא נעים והחלטתי לשמור לעצמי דברים מהסוג הזה כדי לא לקבל ביקורת כזו, האם גם לכם זה קורה?
היי שלי,
אני מתחברת עם דברייך לחלוטין , ותחושת החריגה תמיד ליוותה אותי. החץ הענק הזה שנתקע לי בלב כשמישהו זרק הערה לגביי, אם רק היו יודעים אותם אנשים איזה הד זה השאיר בתוכנו… בעיקר בתור ילדים.
החריגות הזו… כל חיי תמיד חיכיתי לגלות שאני לא ברווזון מכוער בעצם, אלא ברבור יפה…. אני עדיין מחכה לתחושת השלווה ההשלמה והייעוד שייתגלו מתוך אותה רגישות… אולי כשאהיה אמא ארגיש את החוויה המתקנת .אין ספק ,זה תהליך, מסע חיים.
דברי איתי בCOODELI3@GMAIL.COM
היי , אני יכולה להזדהות מניסיון אישי עם כל הנאמר
כל החיים הרגשתי שונה מכולם ואפילו מאחי ומאחותי
לא הבנתי למה אין לי הגנות מפני העולם כמו כולם , למה אני מתעייפת כל כך מהר ולמה אני מרגישה שהחיים האלו קשים לי פי אלף מאשר לאנשים אחרים
כל הזמן ניסיתי להיות "נורמאלית" ולהתאים את עצמי לדרישות החברה במחיר נורא של שנאה עצמית ושל התכחשות למי ומה שאני כי חשבתי שמשהו מהותי בי פגום ובגלל זה אני לא כמו כולם
רק עכשיו בזכות האתר גיליתי שאני לא לבד ! ויש בזה נחמה עצומה לדעת שיש עוד אנשים שעברו את אותן חוויות ומתמודדים יום יום עם אותם אתגרים ומחפשים איך להתפתח ולצמוח ולהיות מי שהם באמת
היום אני יודעת שלהיות "שונה " לא בהכרח אומר להיות פחות טוב או פגום ואני מנסה למצוא את האור שלי למרות שזאת התמודדות בלתי פוסקת
אשמח לקבל תגובות מאנשים שעברו/ עוברים את אותו תהליך
היי צרי איתי קשר בדחיפות
היי חברים,
ביאטה, תודה על ששיתפת וסיפרת על הרגישות שלך והתנהלותך
ביום יום. אני בכלל לא הבנתי שאני רגישה עד גיל מבוגר יותר, אבל תמיד הרגשתי שאני שונה במשהו בהרגשה והתפיסה שלי כלפי ארועים, אנשים נזקקים או חלשים, והיה לי קושי עם חוסר רגישות בסביבה. ככל שעבדתי עם עצמי הבנתי יותר והתרחבתי מבחינת אינטיליגנציה רגשית והבנה של החיים. זה טוב מצד אחד, ומצד שני השאיר אותי די חשופה, כי הורדתי הרבה חומות הגנה, וזה קושי לא קטן להיות רגיש מאוד מאוד, להיות בלי שריון, ולהמשיך לתפקד. בסביבה תומכת אני מאפשרת לעצמי להיות אותנטית, אך בחברה שאינה כזו אני יותר זהירה. אני שומרת על עצמי פיזית ונפשית מתוך נסיון שכדאי שאהיה באיזון..
כשהייתי ילדה היתי עצמאית אמיצה מלאת חיות ואותנטית כמובן,
לכן אף אחד לא ראה שאני רגישה ובטח שכילדה קטנה המודעות שלי לכך לא היתה קיימת. החיים עבורי הם לפעמים קשים.
עם כל היתרונות של אמפאתיה, יצירתיות ויכולת הקשבה נתינה, ניתוח מצבים מעולה,אינטואיציה וקליטה מעבר לחושים הרגילים,
יש גם צורך להתמודד עם רגישות, פגיעות לפעמים, ואם אני מרגישה פגועה אני משתדלת לברר עם האדם שבגללו כביכול
נפגעתי אולי. בקיצר, בורכתי וקוללתי, אבל אני אדם אופטימי עם כח רצון חזק שמשאיר אותי תאבת חיים ועם השמחה הטבעית שירשתי מאבא שלי.אז זהו להיום חברים יקרים, אני שמחה שאנחנו יוצאים מהמחילות, מציצים החוצה, נפתחים אחד כלפי השני ומתרחבים. הכל נתון בידינו. בואו נתמוך ונסייע אחד לשני.
יאללה, ביי, שלכם אורית מ.