נשים שבגלל הרגישות הגבוהה לא הביאו ילדים
מאי 19, 2011 מאת קהילת אנשים רגישים מאוד
כאנשים רגישים או יותר נכון כנשים רגישות – האם יצא לכן לחשב על סוגיית הבאת ילדים לעולם?
כלומר, האם אני, בתור אדם רגיש, שקולט כל דבר, רגיש לשינויים, צריך את השקט, והמנוחה – יכולה לגדל ילדים?
איך אדם רגיש יכול להסתדר עם לילות שלמים ללא שינה כי צריך לטפל בתינוק קטן?
איך הצרכים של אדם רגיש יכול להשתלב (או לא להשתלב) יחד עם עולמו של הילד?
האם אי פעם מישהו ממכם ניהל דיאלוג כנה ואמיץ עם עצמו?
הריון ולידה הם שינויים די גדולים עבור נשים רגישות.
גם שילוב של הורות , עבודה, משפחה, ניהול משק הבית הם מעמסה על אדם רגיש.
האם אתם מכירים אנשים שעל הרקע הזה בחרו שלא להביא ילדים לעולם?
אשמח לשמוע מה דעתכם.
בתודה,
ל'
31.046051
34.851612
Like this:
היה הראשון שאוהב את הpost.
פורסם בהרהורים | מתויג אדם רגיש, אנשים רגישים, רגישות גבוהה, רגישות יתר | 30 תגובות
כתיבת תגובה
[...] כאן >>> [...]
מאשה חמודה,
ומי יודע אולי תשני את דעתך .
את מרגישה ככה היום , בגלל שטיפלת באחיך ולא בבן שלך . ובאמת זה לא היה התפקיד שלך בתור ילדה, אלא רק כעזרה לאמא . שכנראה היתה זקוקה לך..
בכל מקרה , לא נראה לי שאת צריכה להחליט עכשיו .. לגבי העתיד שלך כאמא.
יש לך עוד כמה שנים
אני מודה באמת ובתמים שרוב חיי חשבתי שהורות וילדים זה גדול עליי, מה זה גדול? ענק!
ויש מצב סביר שאם חיי היו הולכים בדרך שחייתי אותם לפני 10 שנים, הייתי במקום הזה של אישה ערירית ללא ילדים. ואפילו הטפתי לזה לפני 10 שנים.
מצאתי זוגיות שמכילה את הראש המשוגע שלי, בלעדיי האיש שאיתי לא הייתי יכולה לזה.
הלוואי והיה ברור לעולם הזה שלהביא ילדים זה לא רק עניין טבעי שכזה וברור מאליו,
לי גם עכשיו ברור מאוד שיש נשים שזה פשוט לא מתאים להן ועדיף שלא יביאו ולא מתוך אגואיזם, אלא מתוך ידיעה ברורה שיש לזה כמה גורמים שלאו דווקא חופפים.
חוויות ילדות קשות (כמו שלי), חסרות אהבה להעניק מעצמן, בעיית התמודדות עם האחריות הדרושה, פחד מהלידה ועוד ועוד.
לטעמי יש מקום טבעי לגורמים האלה בדיוק כמו שיש לאלה של אישה שתמיד חלמה על ילדים.
בעבר, הייתי בטוחה שעד גיל 25 אני אתחתן ויהיו לי חמישה ילדים.
היום, כשאני כבר בת 21 ועוד לא היה לי קשר רציני אחד, ואחרי אחי הקטן שנולד לפני שנה ו10, אני כבר בטוחה שזה לא יקרה.
אני לא רואה את עצמי מתמודדת עם בעיות של עוד בן אדם אחד בחיי, שלא לדבר על ילדים.
ואחרי שנה שטיפול באחי התיש אותי לגמרי, שבה העירו אותי מוקדם כל בוקר כדי לטפל בו ולא נתנו לי את הפרטיות שלי כדי שאני לא אתן לו "דוגמא רעה" של להסתגר מהעולם… אני יודעת שעם ילד יהיה לי כמעט בלתי אפשרי להתמודד.
הבעיה היא רק לשכנע את שאר העולם בזה, כשכולם בטוחים שאני כלבה אנוכית שחושבת רק על עצמה וצריכה לצאת מהסרט, להתבגר, לחשוב על אחרים, ולתת לאמא שלי נכדים.
אני בן 42, אב לשני ילדים בני 5.5 ו 7.5.
אני חי עם בן זוגי כבר כמעט 12 שנים, ואחרי 3 שנים ביחד פגשנו, לצורך הענין, את מי שהיא אם ילדי (במאמר מוסגר- הייתי צריך אותו לידי, אחרת זה, ועוד כל מיני דברים, לא היה קורה).
היום ברור לי שאני אדם רגיש מאוד. וכנראה גם ילדי. באופן כללי הרגישות הזאת יוצרת אצלי את הצורך לבחון את הפחדים, להתמודד איתם ו'להזיז את הגבול'. זו עבודה קשה, לעיתים נראית כסיזיפית. אבל היא לא. כי מה ששלי- נכנס לרשימת האופציות, ואף אחד לא יקח אותו ממני. ואת זה, אגב, אני רוצה להעביר גם להם.
המודל הוא של הורות משותפת, בשני בתים קרובים (אבל לא מדי). בצורה זו אני לא לבד, כשבן זוגי הוא אבא לכל צורך ועניין. וכמו כן- יש חופש כשהילדים אצל אמא, וכמובן שהיא גם שותפה. ותאמינו לי שלפעמים אחרי 5 דקות אני יוצא מהקוקו, ולא יודע איך הייתי מסתדר עם ילדים כל הזמן.
זה לא קל, וחשוב למצוא פרטנרים 'נכונים' ש'יתאימו'. לי היה 'מזל' ובעיקר אינטואיציות נכונות שעובדות כל הזמן, וזה מצליח. לא טריויאלי, ומצד שני- כל משפחה וילדים זה סוג של נס, ומערכות רבות לא שורדות ומתפרקות. הכי חשוב זה כבוד הדדי. כל היתר כבר יסתדר איכשהו.
בשורה התחתונה- מי שרוצה באמת, ואת זה כל אחד יודע לעצמו- לכו על זה בצורה שמתאימה לכם. מי שעושה ילדים 'כי צריך'- ממש לא חייבים.
ובקשר לילדים- אני/אנחנו משקיעים ונותנים להם את המקסימום כדי שידעו להסתדר בחיים, למיטב הבנתנו. וכאן זה טוב שיש 3 הורים- כל אחד תורם את חלקו, הרגיש יותר או פחות.
ולמי שרוצה לדעת איך התחיל הכל – חפשו את 'אבא של דונלד' בגוגל. . .
מצחיק, אז חשבתי שזה שאנחנו הומואים זה העניין. היום אני רואה את הדברים קצת אחרת…
יותר גרוע – אתה רגיש…איפה הדלת של הארון הזה ?! צוחקת…אבל המון תודה על השיתוף.
הבאת איכות שקלטתי אצל הרבה הומואים, שזה "ככה אני תקבלו או לא, זה מה יש" שכנראה קשורה לתהליך שעוברים בחברה שמרנית, ותמיד כשאני נתקלת באיכות הזו נהיה לי נעים בגוף, זה נותן המון השראה. הרבה שנים רציתי להגיד את זה, להצהיר בקול, אבל לקח לי המון המון זמן של למידה והתפתחות להבין מי זאת האני הזאת שאני רוצה להוציא לאור…ההגדרה של רגישות גבוהה עזרה לי הרבה עם גיבוש הזהות שלי.
מודול המשפחה שלכם נראה נפלא, ואני מברכת אותך ואתכם על ההתאמה המדויקת שעשיתם לעצמכם. באמת תודה על ההשראה והיופי שאתה מביא.
שלום לכל הנשים המיוחדות שכתבו כאן,
אני כ"כ מזדהה…גם אני מאוד חרדה מפני הבאת ילדים, אך מצד שני
כ"כ רוצה.. (אני חולמת על משפחה משלי מגיל מאוד צעיר).
אבל כאמור, אני מפחדת שלא אוכל לעמוד בכך, פיזית ונפשית כאחד.
כ"כ הייתי שמחה שתהיה איזו רשת תמיכה לנשים כמונו..(הפורום
נשים שלא רוצות ילדים לא מתאים לי, כי אני כן רוצה..)
אשמח אם מישהי תיצור עימי קשר,
תודה – ליאת
היי ליאת, אני נמצאת בדיוק באותו מקום כמוך וגם אני מחפשת איזו תמיכה ברשת או בכלל.
לא כתבת את הפרטים שלך ליצירת קשר.
שיר יקרה,
תודה על המילים המחזקות. סידרת לי קצת את הראש… (-:
חג שמח!
ד'.
תודה שיר… את עוזרת לי להבין מדוע היה לי קשר נפלא כל כך עם ילדים ב7 השנים שעבדתי כגננת. למעשה, גם כמאמנת אני פונה ישירות לילדה שבכל אחת מאיתנו.ומי יודע, אולי בדברייך את עוזרת לי להבין מדוע לא הפסקתי להלחין מרגע שהתחלתי בגיל 12 . תודה שיר ואשמח אם תעניקי מהבנותייך גם באתר אימון אונליין . כל יום אני מעלה עבורך שירים חדשים. שמחה שהתחברנו ואשמח להכיר עוד מחברותייך כאן בקהילה.
חג שמח רגיש ומרגיש. אורית
תודה אורית על מנגינה שהבאת לכאן…
ותודה אורית, שאת מזכירה כאן בעצם את העוצמות ואת היופי ואת הכשרון הטבעי שיש לנשים רגישות כשהן באות במגע עם ילדים. לרוב אנשים רגישים מתקשרים עם ילדים מאוד בקלות, ובהבנה אמיתית, כי הם קרובים לתדר שלהם, והאיכות הזאת כל כך משמעותית בקשר עם ילד, זה מאפשר לילד או ילדה להצמיח בטחון ואהבה עצמית, איכויות חשובות לחיים.
חברות יקרות, אני חדשה פה. הכנות בשיתוף שלכן נוגעת ומעוררת את ליבי ואשתף אתכן בסיפור שלי. ההריון ה1 לפני 14 וחצי שנים "נחת" עליי במבוכה גמורה. לגמרי לא הייתי מחוברת לגוף. במשך 4 חודשים חשבתי שזו נפיחות של אכילת יתר, בעיה שסבלתי ממנה אז. האולטרסאונד גילה לי שעברתי מחצית הריון בלי לדעת. אני חושבת שללא תהליך החזרה בתשובה לא הייתי מוצאת כוחות להכיל ברוחניות ובשבריריות שלי את עוצמות הלידה. אח"כ הגיעו לידות נוספות, משברי ואתגרי הנקה. אני חושבת שאני חבה להן את הנחיתה חלק אחר חלק בתוך גופי. הבחירה שלי ללדת בבית פעמיים נבעה מרגישות עמוקה לויברציות מנטליות ומכניות של מחלקות הלידה למיניהן. כדי להיות מסוגלת ללדת בבית הרפואה בנהריה הייתי צריכה לחלק קטעי שירה ליולדות, לנגן להן בגיטרה בחדרי הצירים… הכל כדי לחבר את מפעל הלידה הגדול ו"המאיים" לתדר הדק והעדין שלי. עם 4 ילדים היום, אני יכולה לומר בודאות,שאם לא הייתי מקבלת אותם…ואמא אחרת היתה זוכה בנשמות הללו במקומי, ספק אם היתה יודעת לאפשר להם לגדול מתוך חופש הרגישות קירבת הנשמה והיצירה כפי שאני עושה (לפחות משתדלת לעשות זאת). כל אחד מהם הוא נשמה רגישה מאד. השתקפויות מאתגרות ויקרות שלי. אני מזמינה אתכן לאתר החדש שפתחתי להעצמה של נשים רגישות מתוך האמנות של השירה, תזונה מבריאה, השראה ואהבה גדולה. אורית לבב. תודה על ההקשבה!
אני מכירה את החרדות האלה. חכי שתהיי אמא – הם יגדלו ..
אבל אני באמת לא באה להפחיד אותך, חרדה זה משהו שאפשר להתמודד איתו ולהרגיע אותו ולהצליח לראות את המציאות כפי שהיא ולהירגע.
אבל אין ספק שיש פה אתגר עצום.
אני חושבת שמה שהכי חשוב לפני שעושים את הצעד זה לבדוק מה רשת התמיכה שיש לי – על מי אני יכולה לסמוך שיהיה לצידי , שיהיה זמין, ורצוי כמה שיותר כאלה, זה קריטי ביותר.
מערכת תמיכה זה אנשים קרובים, שאוהבים אותך, שבמצבי לחץ יודעים איך להרגיע אותך, כשאת חושבת שיש קטסטרופה הם מחזירים אותך לפרופורציה. כשאת צריכה לנוח הם מאפשרים לך על ידי שהם יהיו עם הילד לזמן זה ואת תצנחי למיטה ולמלא מצברים. זה קריטי.
תמיד צריך לזכור, שזו לא חובה – זו בחירה להביא ילד, וכשבוחרים יש כוחות מפתיעים שבאים מבפנים, ומהעולם…
שיר
שלום לכולן,אני בת 38,עדיין לא ילדתי ומקווה שאזכה לכך בקרוב.
על אף שהיה ברור לי מאז ומתמיד שיהיו לי ילדים,החרדה מלהיות אמא גוברת ככל שחולפות השנים.עיקר הפחד הוא שבשל הרגישות הגבוהה שלי,לא אעמוד מבחינה נפשית בלחצים,בצער,בפחדים ובחרדות שמלווים אולי כל הורה בגידול ילדיו,לפחות בחלק מן הזמן.האפשרות שאצטרך להתמודד עם מחלת ילד,מצוקה או סבל שלו,אובדן שלו חס וחלילה-מאיימת עליי יותר מכל. האם החרדה הזו מוכרת גם לכן?
שלום ד' יקרה
החרדה שלך מובנת לגמרי. אני ניצבת מול אותם חששות. (גם אני עוד לא ילדתי)
אין לי כרגע פתרונות. אבל חשוב לדעתי, להציף את הרגשות הללו ולהכיר בהם.
וואהו,כל כך שמחתי לקרוא את התגובות. אני בת 30 וחושבת על הנושא המון. לא מסוגלת לדמיין (לפחות לא כרגע) הבאת ילדים.יש לי כל כך הרבה דאגות בראש שאני לא מסוגלת לדמיין מה הדאגה לילד תגרום לי,ואיך זה יכול להשפיע עליו.
כמו שאמרה שיר אכן בהצלחה ושלווה לכולנו.
שלום בת אל
זו באמת הרגשה טובה למצא נשים שמרגישות כמוך:)
הלוואי והרבה אנשים היו חושבים לעומק ולא מביאים ילדים כאוטומאט.
הי אני כ"כ מבינה נשים שהחליטו לא ללדת, אצלי יש רשימה של סיבות-
1. פחד מכאב
2. שינויים הורמונליים חמורים
3. שינויים גופניים מכוערים- שומן, פופיק יוצא, סימני מתיחה, שיעור יתר.
4. מחסור אמיתי בזמן לעצמי אפילו ברמה הבסיסית של ארוחה ליום ומספר שעות שינה.
5. הצורך להכיל ולחנך.
6. הצורך בשיתוף זוגי לגבי הילד.
ואת הנושא הכספי המטורף עדיין לא רשמתי וחוויות מהעבר שמשפיעות והפלישה לגוף ועוד ועוד.
מצד שני צריך לעשות גם רשימה של היתרונות
1. האפשרות למצוא פורקן מתאים לרצון הנתינה.
2. הסיפוק על היצירה
3. לשמח את האבא, המשפחה, האח וכמובן העצמי.
4. מצווה חשובה של חיזוק והגדלת העם.
5. המשכיות
6. ילדים מעלים את נשמת ההורים לאחר 120.
7. התחושה של לא להיות שונה
8. השמחה האדירה שנכנסת לחיים כשהילד מחייך, נהנה, מכבד, מביא נכדים ועוד.
9. דרך הילדים אנחנו לומדים ומתקדמים המון בעצמינו.
10. אפשרות לצאת למקומות של ילדים יחד עם הילדים ומשפחות נוספות- להתערב בקהילה הזו.
ועוד ועוד.
כל אחת צריכה לשים את היתרונות שלה על משקל ואת החסרונות שלה על משקל ולקחת החלטה ע"י מה ששוקל יותר.
הכי חשוב- שאם יש קושי שאפשר להתמודד איתו או לטפל בו לעשות זאת ורק אחר כך להחליט כי זו לא החלטה נכונה כאשר יש על הרצון המון פחד ובלבול.
ואחרי שהחלטנו נהיה שלמים עם עצמינו ונזכור שתמיד מותר לשנות ולהתחרט, בהצלחה.
הי מירי יקרה
אני מזדהה עם חלק מהרשימה שלך.
את צודקת מאוד – לא כדאי להגיע לאף החלטה כשיש פחד, בילבול ולחץ חברתי.
מסכימה איתך לגמרי (:
שיהיה בהצלחה ובעיקר בשלווה לכולנו
לסיכום כל מה שנאמר פה עד עכשיו, הייתי אומרת ככה:
בתכלס, כל אחת מאיתנו, הנשים הרגישות, בחרה לעשות משהו אחר. אחת הביאה ילדה לעולם ונמצאת איתה 100% מהזמן. אחת (זו אני) ילדה ילד ונמצאת איתו בקושי 50% מהזמן. ושתיים, אם ספרתי נכון, בחרו לא ללדת ילדים כלל (לעת עתה לפחות).
אבל נראה לי שעל הגישה כולנו מסכימות:
כל אדם צריך להיות מודע לנקודות החוזק והחולשה שלו, ולקבל את ההחלטות ההוריות/אי-הוריות שלו בהתאם אליהן.
(ולא לפי "מה שצריך", "מה שנהוג" וכן הלאה).
מה דעתכן?
וואו, איזה נושא חזק. וחשוב.
אני מעריכה מאוד ומבינה נשים ובכלל אנשים שבחרו לא להביא ילדים לעולם. זכותם ! זו החלטה אמיצה ומאוד חכמה כשזה נובע מתוך הכרות עצמית והתחשבות.
לא כולם חייבים להביא ילדים לעולם ! זו העבודה הקשה ביותר שיש לה השלכות עצומות ביותר ולא כל אחד בנוי לזה, או מוכן להקריב את עצמו, ואנחנו רואים דוגמאות לזה בכל מיני כותרות בעיתונים לצערנו.
אני אמא לילדה כמעט בת שנתיים, ילדתי אותה כשהייתי בת 36. יש לי מושג מה זה לא לישון כמו שצריך בערך שנתיים, מה זה שאין לי פנאי לעצמי בכמות שאני זקוקה, שאני לא יכולה לקחת הפסקות לנשום מתי שבא לי. זה קשה קשה קשה.
שלא כמו עפרה, ואני מכבדת אותה לגמרי, אני הרגשתי במקרה האישי שלי שעליי להיות עם הילדה שלי לפחות עד גיל שלוש מבלי למסור אותה למסגרת כלשהי (ואחר כך נראה) זה כמובן נובע מתוך תפיסת העולם שלי ומתוך האינטואיציה שלי למה נכון עבורי.
וזה קשה . אבל זה כמו שאתה חי את החלום שלך, אז זה קשה אבל יש מוטיבציה עמוקה לעשות את זה. וממשיכים. רק לאחרונה התחלתי להשאיר אותה עם בביסיטר לעד שעתיים גג.
לא יכולתי יותר,לא היו כוחות. ואז גיליתי שיש לי חוסר ב-B12 – שילוב מנצח: רגישות + חוסר B12. מתכון לאסון (:
בכל מקרה, כמובן שמעבר לקושי יש רגעים אדירים של חסד או פשוט רגעים נורא נחמדים ויש אהבה- בלי סוף . וזו משפחה.
לי לא היה ספק שאני אהיה אמא. אבל גם היה לי די ברור שאהיה אמא לילד או ילדה אחת.
היום כשאני רואה חברות שלי שכבר ילדו את הילד השני כשהראשון בגיל של בתי…אני פשוט נורא מעריצה אותן ….וזה ממש …לא עושה לי חשק להביא עוד אחד.
ואני שלמה עם עצמי לגמרי. אני מכירה במגבלות שלי וההכרה הזו מאוד מקלה.
זה נכון שיש קולות מסביב ששואלים מה עם עוד אחד, ומשפטים כמו – "את חייבת להביא לה אח או אחות, הרי לא תשאירי אותה לבד?" – היא לא לבד היא עם ההורים שלה והמשפחה שלה והחברים שלה ובמסע החיים האישי שלה שיקח אותה לאן שיקח בלי קשר לאח או אחות.
אני רואה שיציא לי טון קצת תקיף…הנושא הזה של חופש בחירה במה שנכון לך מאוד בליבי ובנשמתי.
שיר יקרה
אני כל-כך מעריכה את הכנות והאומץ שלך לכתב את הדברים הללו!
הלוואי וכל אחת הייתה כנה עם עצמה ועושה מעין "חשבון נפש" לגבי הבאת
ילדים לעולם. ( אני חלילה לא נגד ילודה אלא בעד הערכת
היכולות כנשים רגישות וכנשים בכלל)
חבל שקולות כמו שלך של עופרה ושל חגית לא נשמעים.
בקשר להבאת עוד אח לילדתך- נכנסתי לפורום "נשים שלא רוצות ילדים"
ומצאתי שיש שם גם אמהות עם ילד אחד שמתמודדות עם הלחצים להביא
ילד נוסף על אף שהן לא מעוניינות. אולי שווה לך להכנס לשם ולקבל תמיכה.
תודה רבה לך על תגובתך!
תודה ל.
קודם כל קולות כמו שלנו נישמעים – הנה כאן למשך (:
אני אציץ בפורום, זה נשמע מעניין, למרות שאני לא מרגישה שאני זקוקה לתמיכה מיוחדת בנושא הזה. אני שלמה עם עצמי בענין הזה, כלומר עם זה שאני אחליט לגמרי בעצמי וללא השפעה חיצונית אם זה נכון לי להביא עוד ילד. אלוהים, זה דבר כל כך אישי, שזה מדהים שיש אנשים שמרגישים נוח עם עצמם ללחוץ על אחרים בנושא כזה.
אכן, אני בחרתי שלא להביא ילדים, מתוך אחריות ומתוך דאגה להם.
אני מזמינה אתכם/אתכן להיכנס לפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז.
בהצלחה לכל אחד/אחת בבחירת הדרך
היי חגית
את כותבת שבחרת לא להביא ילדים מתוך "אחריות ומתוך דאגה להם"- האם חלק
מזה נובע מהיותך אישה רגישה?
תודה על ההזמנה לפורום.
ניסיון של אמא רגישה:
כידוע, הרגישות היא "מטבע" שיש לו שני צדדים:
הצד החיובי – היכולת לקלוט דברים שאנשים אחרים לא קולטים אותם
הצד השלילי — הנטייה להיות מוצף ונפגע מעומס הגירויים הנקלטים.
מנסיוני כאמא (כרגע לילד בן 4), שני הצדדים הללו מתבטאים ביתר שאת במהלך ההריון, הלידה וההורות.
הנה סקירה של מה שאני הרגשתי:
בהריון: כאישה רגישה, נכבשתי על ידי תחושת הפלא המתרחש בגופי. התרגשתי. חלק גדול מהזמן הייתי באופוריה. אחות שבדקה אותי במעקב אמרה שהיא מזמן לא ראתה אמא ש"מחוברת" כל כך לעובר שלה. בצד השלילי: כשהייתי לי בחילה, או צרבת, לא הייתי מסוגלת כמעט לתפקד.
הלידה: למרות שילדתי בלידה מוקדמת, הלידה עצמה הייתה טבעית ונפלאה. התפעלתי מהדרך שבה הגוף יודע מה לעשות. גם זה היה סוג של אופוריה. בשילוב עם מודעות גופנית מאוד גבוהה, זה איפשר לי לוותר על כל אלחוש או התערבות כלשהי. פשוט "זרמתי" עם הגוף.
בבית החולים: מאחר שהיה מדובר על לידה מוקדמת, כלומר שבני נולד פג, הוא הועבר לפגייה. הוא היה פג בריא לגמרי, תודה לאל. ואני הייתי כנראה האמא היחידה בפגייה שהייתה מרוצה מכך שהתינוק שזה עתה ילדה נשאר בפגייה — ואיפשר לי להתאושש שבוע בבית. זה כנראה הצד השלילי של הרגישות. ובכלל – מצאתי שבית חולים זו סביבה איומה לאדם רגיש. גם אם אגיע לשם בריאה, אצא משם חולה. וזה אכן מה שקרה. בבית החולים נדבקתי בשפעת.
הטיפול בתינוק: למזלי, בני היה תינוק רגוע מאוד. מלבד התעוררות פעם בשלוש שעות לצורך אכילה והחלפת חיתול, הוא היה ישן כל היום וכל הלילה. זה איפשר לי גם ליהנות מהטיפול בפלא החדש וגם לנוח לנוח לנוח, והיה לנו מאוד כייף.
על הנקה אין מה לדבר — לא יכולה שמישהו יהיה צמוד לגופי כל היום.
הסיוט התחיל כשהגיע לגיל חצי שנה או שנה. אז הוא התחיל, כמצופה בגילו, לנוע. לזחול. נהנה מכל מיני צעצועים רועשים ומהבהבים. אכל דייסות ומרקים והקיא אותן = "לכלך לי את הבית". זחל לכל עבר, כולל גרירת רגליים של כסאות וטיפוס על התנור במטבח. בשלב הזה הייתי מוכנה לזרוק אותו מהבית.חשבתי שמטפלת תעזור לי, אבל זה רק הקשה עוד, כי היא עוד הוסיפה על הרעש שלו, וככה לא יכולתי לנוח אפילו כשהוא היה מטופל. נכנסתי למצוקה גדולה, והעברתי אותו למטפלת שטיפלה בו אצלה בבית. זה היה שיפור אדיר. נתן לי בחזרה כמה שעות של שקט ואת הבית "שלי" לעצמי. לקרוא וכן הלאה.
הטיפול בילד: ההתמודדות עם ילד בן שנתיים ומעלה, שכבר הולך ומדבר, היא כבר עולם אחר לגמרי. כאדם רגיש, אני מסוגלת לחקור איתו את העולם ולהתפעל מפלאיו. למשל להסתכל על מזרקה שעה שלמה בלי להשתעמם. יותר מכל אדם אחר, האדם הרגיש מסתכל על העולם בעיניים של ילד. להתפעל מהדברים הקטנים ולהיות סבלני כלפי תהליך הלמידה. הצד שלילי מתבטא, שוב, ביכולת לעשות את זה כל פעם רק זמן קצר. לכן הבן שלי, מגיל שנתיים נשאר בגן כל יום עד 16:00, ולא דקה לפני. כי אם אהיה איתו יום שלם (כמו שקורה בחופשות למשל), אני אתחרפן. אין מה לעשות, צריכה את הזמן והשקט שלי. למזלי, הבן שלי מאוד חברותי, אז הוא באמת מסוגל להישאר במסגרות זמן רב ואף ליהנות מזה.
כעת הבן שלי כבר בן 4. אני נהנית ממנו מאוד, ונחשבת אמא מצויינת. פעילה בוועד ההורים וכן הלאה. ילדים אחרים בגן (ובכלל) אוהבים אותי מאוד. כנראה בגלל התכונות הרגישות, וההתבוננות התמימה על העולם. שבעצם די דומה להסתכלות של ילד.
לרוב הילדים בגן כבר יש אחים קטנים. ובכל זאת, אני אסתפק כנראה בילד אחד. כי שני ילדים — זו כבר נראית לי רמה של רעש ובלגאן שאני לא אוכל לעמוד בה.
היי עופרה
אני כל-כך מודה לך על השיתוף והכנות הרבה!
אני בעד חקר נפש האדם- לדעת מי את/ה ולמה את/ה מסוגל/ת.
אני מקווה שנשים רגישות תפעלנה לפי צו ליבן, ולא לפי מה שהחברה, הורים,
בן הזוג מכתיבים.
שמחתי מאוד לקרא על היותך מחוברת לעצמך- יודעת מה מתאים לך ומה לא,
ומרגישה טוב עם זה!
זה בהחלט דורש אומץ ונחישות.
שאלות חשובות. חשבתי עליהן לא פעם..
תודה(:
אפשר לשאול לאיזה מסקנה הגעת?
אני חושבת שהרבה אנשים (יותר נשים) פוחדות "לצאת מהארון" מהסיבה הזו.
פוחדות שההורים, הסביבה אולי גם בן הזוג, לא יבינו. כאילו זה לא בסדר
להיות מי שאנחנו ולהודות בזה.